11.8 C
תל אביב
8 באפריל 2020
ליכודניק
דעות

מי כאן הריבון

רותם מירון, כותב חדש – ישן בליכודניק, על משמעות תוצאות הבחירות בליכוד 

בואי לנתח את הבחירות האחרונות ליו"ר מרכז הליכוד, ולמזכירות הליכוד, אני רוצה ראשית להציג כמה עובדות
א. העובדות המספריות – דני דנון זכה ב2230 קולות, לעומת מיכאל פואה שזכה ב442 קולות. ישראל כץ זכה ב1805 קולות לעומת מירי רגב שזכתה ב1158 קולות. ובהצעה להעביר את שיטת המינוי לבחירות המוניציפליות לועדה חיצונית זכתה הצעתו של ביבי ב1335 קולות בעד, ו-845 קולות נגד (https://www.likud.org.il/images/mosdot/hazbaarosh.pdf).
ב. המשמעות העובדתית של הבחירה – יו"ר המרכז הוא זה שמכנס את המרכז (אם הוא מכנס אותו). יו"ר המזכירות הוא שמחלק כסף לסניפים (אם הוא מחלק אותם). הצעתו של ביבי הייתה להפקיע את בחירת המועמדים של הליכוד לבחירות המוניציפליות מהידיים של אנשי השטח (מועצות הסניפים השונות) לטובת גוף של שלושה אנשים שנמצאו ראויים בעיני ביבי.
ג. המרכז הוא הגוף הריבוני של הליכוד (חוקת הליכוד – פרק ה', סעיף 50), הוא המייצג הנאמן של "הנשמה הקולקטיבית" של הליכוד. הוא זה שאמור לקבוע כל עניין ודבר (אם מישהו בכלל שואל אותו).
וכאן אני רוצה להגיע למשמעות/פרשנות של הבחירה (לדעתי) –
א. סוף סוף התבהרה תמונת חברי המרכז של מנהיגות יהודית – למנהיגות יהודית יש 442 חברי מרכז. הישג לא מבוטל, אבל בהחלט לא רוב, ולא מסה קריטית. שוב התברר שמנהיגות יהודית עומדת לבדה ("מול כל העולם"), אלא שהפעם לא הייתה אותה נימה – ספק אנטישמית ספק היסטרית – של "אתם לא ליכודניקים אמיתיים, לליכודניק אמיתי אין זקן וכיפה". ברוך השם המסע הדמוני כבר מאחורינו, ואנחנו נתקלים עכשיו בדיון ענייני.
ב. המערכה על יו"ר המרכז התנהלה בצורה דמוקרטית לעילא ולעילא. הפסדנו. זה החוקים של המשחק. לפני ההכרעה שאלו אותי במנהיגות יהודית אם אני מוכן שיפרסמו שאני תומך במיכאל פואה. הסכמתי ללא היסוס, והייתי עושה זאת שוב. בדיוק כפי שאמר ז'בוטינסקי "מי שנלחם בעקשנות ובשיטתיות למימוש מלא של זכותו יזכה להוקרה וכבוד…, ולאחר מאבק ממושך יזכה גם לצדק' (מכתב ההתפטרות אל הועד הפועל הציוני 18.01.1923). אני מאמין במה שמיכאל פואה מייצג. הדברים ידועים.
ג. לא מיותר לציין שנבחר (שוב) עמית הלוי, ראש המכללה למדינאות יהודית, שעושה ימים ולילות בכנסת, על מנת לייצר במכללה שלו דור אינטלקטואלי חדש של מנהיגים למופת, נטולי תסביכי נחיתות, שיחליפו בבוא העת את האליטות הקיימות בתקשורת, בצבא, בכלכלה ובמערכת המשפט. אולי עמית הוא לא בדיוק מנהיגות יהודית אבל הוא מנהיג מלידה. מהיכרות אישית אני יכול להעיד שהמכללה הזאת היא מהפכה של ממש, והבחירה בו היא אות כבוד גדולה למזכירות של התנועה שלנו. אני קורא לכל הסטודנטים שלנו, גדולי הרוח, שהם דור העתיד של הליכוד ליצור קשר עם המכללה http://www.statesmanship.org.il/ ולבוא בהמוניהם, מדינת ישראל זקוקה לכם כחברי כנסת לעתיד. דרישת שלום לך עמית ידידי, תמשיך לעשות חיל.
ד. המרכז ויתר למעשה על ריבונותו עד לבחירות הבאות. ייתכן כי אני טועה, אך אני מעריך שכשם שהמרכז לא כונס או כונס פעמים בודדות (או ליתר דיוק הועידה וגו' כונסה פעמים בודדות) , גם עכשיו יהיו לצידו של ביבי אנשים שנוחים לרצותו. המשמעות הציבורית המעשית של הבחירות האחרונות (ויכול להיות שאתבדה) היא שפשוט לא ישאלו את המרכז. תלויה ועומדת החלטה של מרכז הליכוד שעיקרה – הליכוד לא יתמוך בהקמת מדינה פלסטינאית. וכן תלויה ועומדת ההרכזה של ראש הממשלה שהוא מחויב לחזון שתי המדינות לשני העמים. אני לא מבין איך יוצאים מהסתירה הזאת, אבל כנראה שהמרכז (כגוף ציבורי) לא מעוניין להיות המכריע. ליתר דיוק – כנראה שהמרכז אינו מעוניין לאכוף את עליונותו על ביבי.
ה. המרכז ויתר על ריבונותן של המועצות. מלכתחילה היו "מועצות הסניף" גוף שאין בו הרבה ממש. אחרי הכל, אם כץ שוב נבחר, אז ככל הנראה שוב לא יתוקצבו הסניפים. שוב יהיו סניפים נעולים, ואז מה המשמעות של להיות יו"ר הנהלת סניף? הרי לעשות חוג בית כל אחד יכול. איזו בשורה הביא המרכז לפעילי השטח (כלומר לעצמו?) – הבשורה היחידה היא העדר בשורה. המרכז החליט לא להיות לעומתי. וזה חדשות עצובות מאד לדעתי.
ו. המשנה הסדורה של מנהיגות יהודית גלויה וידועה. אני איש של כבוד. אני חושב מה שאני אומר, ואני אומר מה שאני חושב. כמה מכם באמת יכולים להגיד את הדבר הזה על דני דנון? זה לא שיש לי משהו נגד דני דנון, להיפך, גם הוא קרוב לדעותיי. פעם אפילו תמכתי בו (בהתחלה) כמועמד ראוי ביותר לראשות הליכוד, אבל אז הוא פתאום בבת אחת שינה את סגנונו. אני זוכר את האירוע ההוא כמאד לא נעים. מאז הוא הראה שינוי משמעותי, והפך להיות מיודד עם מנהיגות יהודית. אבל אני באמת לא בטוח בזה ב100% עד הסוף. אני מפחד מאנשים שמסוגלים להפוך את עורם בכזאת קלות. טראומת גונן שגב, וקדימה על עריקיה, טראומת ביטול המשאל בליכוד – כל אלה עדיין טריים אצלי בזיכרון.
ז. יש הרבה נושאים על הפרק, ואנחנו (כמרכז – כגוף העליון של התנועה) – לא נידון באף אחד מהם. חבל. אפילו אם לא היו מתקבלות הכרעות, דיון ענייני יכול לשפר משמעותית את דימוי הליכוד בעיני הציבור. ראוי שמיטב הניתוחים ישמעו במרכז הליכוד. שם מקומם הטבעי. שמעתי נאומים מצוינים של חברי כנסת של הליכוד בכנסת, וגם בבר-אילן, אבל לצערי לא ממש שמעתי נאומים כאלה במרכז הליכוד. מרבית הנאומים ששמעתי במרכז הליכוד היו במקרה הטוב sound bites ויחסי ציבור קצרים, ובמקרה היותר נפוץ התנצחויות קטנוניות גרידא. תאוות כוח ומשחקי ספסרות זולים. קריקטורה של אידיאולוגיה.
אני מקבל את הכרעת המרכז. זה לא נעים לי. כל אחד ואחד מהמועמדים שתמכתי בהם הפסיד. אבל חמור מכך – המרכז הפסיד. אני מקווה בשביל כולכם שנהנתם מהאקשן, אני אישית מאד סבלתי מהאינסוף הודעות SMS. אין למתמודדים השונים טיפת כבוד לפרטיות שלי? גם "אווירת הנקניקיות" לא היטיבה איתי. אבוי לו לחבר מרכז שאיזה פתק שדחפו לו באוהל מחוץ לקלפי הוא מה שיכריע את בחירתו. אבל אם נהנתם, אז מה שנקרא באנגלית "savor the flavor", כי זאת תהיה מהפעמים הבודדות שבהן יכנסו את המרכז ב7 השנים הקרובות. תהנו מהשקט.

Related posts

השטח הליכודי מתעורר!!

אריק זיו ויזר

הונגריה כשער של ישראל לאירופה

אריק זיו ויזר

38 שנים ב"שלטון"

אריאל אילוז

טיבי טוב למי?

אריק זיו ויזר

זאב בן יוסף על השמאל הלאומי ושברו

אריק זיו ויזר

צאו ולמדו – סיימון טמפלר

אריק זיו ויזר

תגובה 1

עפר שמעוני 6 ביולי 2013 at 22:41

רותם תודה. מזדהה עם הדברים שכתבת. מייחל לשינוי גישה אל הדמוקרטיה בליכוד. עפר

הגב

השאר תגובה

דילוג לתוכן