13.2 C
תל אביב
19 בפברואר 2020
ליכודניק
דעות

"חיל החרדים" – לא בשמיים

הגיוס הגדול של בני הישיבות החרדיות יתממש רק באמצעות תכנית הפרדה חכמה בינם לבין כלל צה"ל.

 זה יקח שנים, זה יעלה הרבה מאוד כסף, אבל זה אפשרי. בסופו של התהליך יקום מתוכם כוח לוחם גדול ומקצועי. מתי זה יקרה? זו השאלה הגדולה. בינתיים לא מומלץ להתבשם מדי מנתוני הגיוס המעודדים לנח"ל החרדי שפורסמו החודש. זו טיפה באוקיאנוס

 

התכניות הגדולות לגייס את החרדים לצה"ל בהמוניהם, הן סוג של חזרה מאוחרת למדיניות "כור ההיתוך" של בן-גוריון. אבל, מה שהיה טוב (?) לצה"ל בשנות ה-50' עם עולים מ-72 מדינות – לא יוכל, כנראה, להתבצע, בתנאים הקיימים, עם עשרות אלפי תלמידי הישיבות החרדיות. הרי מבחינתם כבר נאמר: "נמשלו ישראל לזית. מה שמן אין מתערב, כך ישראל אין מתערבים עם עכו"ם" ( שמות רבה, לו). ומבחינת החרדים הקיצוניים – וסליחה על הבוטות – החילונים, על גוניהם, הינם, בגדול, סוג של עובדי-כוכבים-ומזלות, הדוברים עברית. איתם לא אוכלים מאותו המסטינג.

הוויכוח הפוליטי והאזרחי הלוהט סביב החוק לשוויון בנטל הגיע לשיאו דווקא בשבת פרשת "מטות". בפרשה זו שבספר "דברים", יש ציוויים מפורשים, המחייבים את בני-ישראל, כולם – כולל כולם – להתגייס לצבא למלחמת מצווה. משה רבנו אף נוזף שם בבני גד ובבני ראובן, המבקשים לפטור אותם מהלחימה על ארץ-ישראל. הוא אומר להם בכעס: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?" רש"י, גדול פרשני המקרא, קובע שם כי הגיוס חל אפילו על הלויים ( העובדים בקודש). הרמב"ם מוסיף על חייבי הגיוס גם את החתנים היוצאים מחופתם.

אלא שגם קביעות נחרצות אלו מפי גדולי הגדולים, לא שינו עד כה את עמדתם הסרבנית של ראשי הציבור החרדי בישראל. זאת, על אף שגם הם כמו כולם קראו את פרשת "מטות" באותה שבת, ולמרות שכל השקלא והטריא התלמודית, וגם ההלכות, מבוססים כולם על תקדימים מן התורה. מדוע, אפוא, מתעלמים הרבנים החרדים דווקא מן התקדימים הנוגעים לשירות הצבאי? האם בשל החשש שיידרשו להילחם למען המדינה "הציונית"? חידה היא. וכך, גם בשיא הוויכוח הציבורי נשארנו עם שאלת היסוד והיא: האם למרות הכול יש עתיד לגיוס החרדים לצבא?

התשובה מורכבת ועדינה. מה שברור הוא שכל מי שירצה, בכל זאת, לגייס פעם את החרדים לשירות צבאי רחב ומשמעותי – יזדקק, קודם כל, לתכנית הפרדה חכמה. בתוכנית זו, השמן כלל לא יפגוש את המים. תכנית שכזו ראוי שתתחיל בהקפדה – דו צדדית – על שימוש מדויק בהגדרות. כי מלים הן הדק קטן. שימוש לא זהיר בהן עלול לעוות את המציאות ולהקשות על קירוב עמדות ראשוני בין שני הצדדים. ואכן, מי שמכנה שוב ושוב את תלמידי הישיבות החרדיות בתואר הקלון "משתמטים", לוקה בפשטנות. איש כזה לא יוכל לקחת חלק מוביל במימוש תכנית ההפרדה. הסיבה: יכולת אבחון רדודה ופופוליסטית. כי רוב החרדים הצעירים, חובשי המגבעות והספודיקים – גם בימי שרב – באמת ובתמים אינם מסוגלים להתחבר לצה"ל מבחינה נפשית. הם לא מתחזים. ההווי הצבאי החילוני, עליו מבוסס הפולקלור של צה"ל לדורותיו, אכן זר להם כהווי מחנה קוזקים לתלמידי בית המדרש בעיירה. מי שמקשיב היטב לטיעוניהם, חש את סלידתם האמיתית מאורח החיים במחנות צה"ל. כי בישיבות הללו לא רק שאינם לומדים לימודי ליבה – הם גם לא יודעים הרבה על חיי האנשים הצעירים ב"מדינת הציונים". ומה שהם יודעים, הוא מעוות, מסונן ומשובש, לכן – הס מלגעת.

 

האם השינון יעצור מחבלים?

השילוב בין דת ומדינה, ככלל, הוא זיווג לא אידיאלי. השילוב בצ"הל היה קשה, בזמנו, גם על הצעירים הדתיים הלאומיים, חובשי הכיפות הסרוגות. זאת, על אף שכבר בפלמ"ח היו פלוגות דתיות הומוגניות שהקיזו הרבה דם במלחמת-העצמאות. על כן, המציאו עבור הבייני"שים, עם הזמן, סוג של "פילטר" צבאי בדמות ישיבות-ההסדר. משם הם יוצאים, רובם, לשירות קרבי בקבוצות אחידות. זהו מסלול בן 16 חודשים שנבנה במיוחד עבורם. חלק מבני הישיבות יוצאים למסלול פיקוד. בסיום, הם חוזרים להמשך הלימוד בישיבה ומצורפים ליחידות המילואים.

אלא שגם מסלול מיוחד זה – שנחשב למוצלח – מייצר בשנים האחרונות לא מעט כאב ראש לצבא. עיקרו – סירובם של חלק מהחיילים לפנות מאחזים לא חוקיים, בלבול בין סמכות הרב לסמכות המפקד וסירוב גורף להאזין לשירת נשים בטקסים צבאיים. אם מגמת ההתחזקות תימשך – אין ספק כי יצוצו בעיות חדשות, שאיש לא שיער. זאת, דווקא בשל השתלבותם ההמונית של הבייני"שים וחובשי כיפה אחרים כמעט בכל היחידות, ובעיקר במובחרות. הניסיון הזה, על בעיותיו, הוא סוג של מיצג קל-וחומר. הוא חושף בקטן מה עלול לקרות בגדול אם הטיפול בגיוס החרדים לא יהיה נבון, רגיש ובעיקר – יצירתי.

המחנה החרדי, יש להודות, הוא אכן לקוח קשה. הוא איננו אחיד. יש בו גוונים שונים. אבל הסמן הימני שלו הוא אנטי ציוני וקיצוני בעמדותיו הדתיות. לצער רבים (גם בציבור החרדי) הוא גורר אחריו את הרוב. בין ציבור זה לבין המדינה קיים קרע היסטורי עמוק בשל עצם קיומה. הקרע בא לידי ביטוי מודגש ביחסי החרדים עם הצבא – מייצגה האותנטי והמובהק של המדינה. הכעס הגדול של החרדים כלפי הציונות המדינית נמשך כמעט 120 שנה. הוא החל עוד לפני הכרזתו של הרצל בקונגרס הציוני הראשון כי "עם המבקש להתרומם, חייב לזקוף את כל חשבונו על עצמו". עם הזמן התעצם הכעס מאוד. החרדים האשימו את "הציונים" בדחיקת הקץ ובמרידה בה'. הם עצמם עדיין ממתינים למשיח וחמורו שישיבו עטרה ליושנה בארץ-ישראל בדרך הנס ולא על ידי הסוכנות היהודית.

אלה מבין החרדים, שמנהלים, בכל זאת, שיח כלשהו עם החילונים, טוענים שוב ושוב בלהט כי לימוד התורה שומר על עם ישראל – לא פחות ואולי יותר מצבא ישראל. הטוטאליות הרוחנית של הטיעון, שיסודו מטאפיזי, בלתי מתקבלת על דעתם של החילונים הנורמטיביים. בעיני רוב הצעירים המשרתים בשריון, בצנחנים ובגולני נוסחת החרדים איננה הגיונית. השאלה שהם שואלים מולה בכנות היא: איך יפעל שינון מסכת בבא-בתרא נגד הטילים מעזה או מלבנון ואיך יעצרו שלוש תפילות יומיות מחבל מתאבד?

יותר מכך: יודעי ההיסטוריה שבין החילוניים יטענו, במידה רבה של צדק, כי לאורך השנים הארוכות בגולה לימוד התורה אמנם שמר על עם-ישראל מבחינה רוחנית, אבל לא מבחינה פיזית. יעידו על כך תוצאות מעשיהם, המקוללים לעד, של "אישים" כמו טיטוס, חמלניצקי, והיטלר. אלמלא צוררים אלה, ייתכן שמספר היהודים בעולם היה לפחות פי עשרה וחזותם החיצונית לא הייתה כמניין הארצות מהן באו. מול ההגנה הרוחנית של לימוד התורה, מציעה מדינת-ישראל לעם היהודי, באמצעות צה"ל, הגנה בת-קיימא מפני הכליה הפיזית. זהו סוג של ביטוח משלים. אבל החרדים דוחים את ההצעה. הם מעדיפים את מעטפת הביטחון הרוחנית ומסרבים להצטרף לזו הפיזית. משקלה של הפוליטיקה הפנימית בהחלטה זו יכול לשמש, כנראה, נושא לדוקטורט רחב מימדים.

חיל נפרד בכל תחום

בתוך מציאות זו – למרות כל מה שנאמר עד כה – ייווצר, במוקדם או במאוחר, ההכרח להקים – בהסכמה ובהפרדה – את "חיל החרדים" (ח"ח). להכרח זה לא תהיה סיבה אחת נחרצת. מה שיעמוד מאחוריו יהיה, כנראה, מצבור עצום של לחצים וסיבות מישנה חזקות, שיהפכו למאסה קריטית. בראשות המפעל הזה תהייה חייבת לעמוד אישיות רבנית-צבאית כריזמטית ומוערכת ביותר על ידי שני הצדדים. חיל החרדים, שייבנה בהדרגה מספר שנים לא קטן, יתקיים באופן עצמאי. מפקדיו, בעצה אחת עם הרבנים, יקבעו את גיל הגיוס. הם גם יקבעו מי מבין בחורי הישיבות ילך לקרבי ומי ילך לעתודה התורנית ויישאר בישיבה על תקן עילוי. חיל החרדים יספק את כל צרכיו בעצמו, הן בלוחמים ותומכי לחימה, הן במפקדים, הן במזון, הן במתקני האימון והן בסדר היום הצבאי. צה"ל יקבל ממנו כוחות מוגדרים למשימות מבצעיות מוסכמות.

החיל יפעל באופן נפרד לחלוטין, אף כי מפקדו ישתתף בישיבות פורום מטכ"ל. החיל יכלול מספר חטיבות רגלים ויקיים אורח חיים צבאי-תורני, שיענה לטעמם של החרדים הכי חרדים. הוא יקיים לשכת גיוס נפרדת. יהיו לו בסיסי טירונות ושטחי אימונים נפרדים. המדינה תקים עבורו גם בית-ספר למקצועות החי"ר, בי"ס למכ"ים ובי"ס לקצינים. חיילי החי"ר החרדים לא יפגשו חיילים חילוניים. הם לא יראו בנות חיילות. סדר היום שלהם יהיה אחר לגמרי – אף כי במרכזו יעמדו ההכשרה הצבאית המיטבית והפעילות המבצעית לצד הלימוד. מימוש החזון הזה יקח זמן. הוא יעלה כסף – הרבה כסף – אבל יהיה שווה זהב. כי בנוסף לשאר היתרונות הוא יחסוך למדינה, עם הזמן, כספים עצומים, המיועדים כיום להפעלת גדודי מילואים רבים בשמ"פ.

חיל החרדים יקיים גם מערכת חינוך נפרדת. הוא יסתמך על הלכות צבא של גדולי הפוסקים במהלך הדורות ( מהרמב"ם ועד הרב שאול ישראלי, למשל). הוא לא יילחם למען "המדינה הציונית". הוא כן יילחם מלחמת-מגן ומניעה למען עם-ישראל. על פי המקורות, מלחמה זו מותרת ורצויה והיא אף סוג של חיוב. חיל החרדים יפעל בחזיתות השונות באופן רנדומאלי, ולעולם לא יחלוק קו חזית עם יחידה של חיילים חילוניים. מה יפריע לחטיבה חרדית לתפוש את הקו הצפוני או הדרומי מול עזה? האם אין המסתננים-רוצחים באים להרוג בעם-ישראל? האין זו מלחמת מגן ואף מלחמת מצווה?

סביר להניח כי רמת החיילות בחיל החרדים תהיה גבוהה במיוחד. עובדה: אל"ם אודי בן-מוחה, מפקד חטיבת "כפיר", שבמסגרתה פועל הגדוד החרדי "נצח יהודה", גילה לא מכבר כי רמת הכושר של לוחמי הגדוד היא הגבוהה ביותר בהשוואה לרמה בחמשת הגדודים האחרים של החטיבה. הוא צוטט אומר: "הגדוד החרדי עובד אצלנו מצוין". מסורת ההתנדבות הנרחבת של החרדים בארגוני צדקה, תמיכה וסיוע – העולה, כיום על חלקם היחסי באוכלוסייה – תוכל לשמש מצע נוח להתנדבות העתידית למסגרת הצבאית העצמאית.

בין גדודי הגורקה והסיקים

חיל סקטוריאלי לא יהיה דבר חדש לגמרי. יש לו תקדימים. צה"ל התגבש, בסופו של דבר, מתוך שלל ארגונים צבאיים סקטוריאליים ביישוב. כבר היו לנו חי"ש ופו"ש ופלגות-הלילה, ואצ"ל ולח"י ופלמ"ח ובריגדה– כל גוף וחייליו, כל גוף ומסגרתו, כל גוף ותפקידיו בהיסטוריה של היישוב. אבל מעבר להבדלים האידיאולוגיים והטקטיים, כולם היו מוכווני מטרה אחת: בטחון ישראל והעם היהודי.

גם בצבא הבריטי היו חטיבות סקטוריאליות. למשל: גדודי חיילי גורקה מנפאל ( 200 שנה בצבא הבריטי) וחטיבות סיקים מקשמיר, וחטיבות הודיות מפאנג'ב, כמו גם חטיבות מאוסטרליה, ניו-זילנד, דרום-אפריקה ואפילו חטיבה-יהודית-לוחמת ( שכינויה חי"ל או "הבריגדה"). כל חטיבה שימרה את ייחודה הפנימי, כל חטיבה ניהלה אורח חיים המתאים לחייליה. אבל לכל החטיבות הללו יחד הייתה מטרת-על אחת. במלחמת העולם השנייה מטרה זו הייתה – להכות את האויב הנאצי עד ריסוקו המוחלט. יחידות סקטוריאליות היו גם בצבא הצרפתי – החל מלגיון הזרים וכלה ביחידות מסנגל וצפון אפריקה – וכך גם בחילות היסטוריים החל מימי הרומאים.

כאמור, את הבסיס ההלכתי לחיוב הכולל להתגייס לשירות צבאי, ימצאו הרבנים והחיילים המעורבים בשורה ארוכה של הלכות צבא שפסקו ראשונים ואחרונים. הללו חייבו את שבטי ישראל – בלשון ברורה – להתייצב למלחמת מצווה או מגן. חיוב זה כלל גם את בני שבט לוי, אשר שימשו בקודש ( כלומר: בחורי ישיבה, בגרסת החרדים). די אם נצטט בהקשר זה את הפסוק בו מצווה ה' את משה לקרוא לבני-ישראל להתגייס למלחמה במדיין (במדבר, ל"א,ג): "וידבר משה אל העם לאמור – החלצו מאיתכם אנשים לצבא ויהיו על מדיין…. אלף למטה, אלף למטה, לכל מטות ישראל תשלחו לצבא". ורש"י – שנחשב גדול פרשני המקרא – מוסיף כאן : "לכל מטות ישראל, לרבות שבט לוי". כלומר, אומר רש"י: כולם – כולל כולם – חייבים להתגייס כאשר מדובר במלחמת מצווה, או מגן. על כן, למרות קיומם של ניואנסים דקים בין הגורמים למלחמותיה של מדינת-ישראל, האם יהיה מישהו שיוכל לטעון ברצינות כי הן אינן מלחמות מגן או מצווה להגנת עם-ישראל? מסופקני.

יש מי שחוששים מהפקדת החרדים על ניהול עצמם. אבל הצלחותיו הגדולות של ארגון המתנדבים החרדי זק"א, לצד יכולת מוכחת מרשימה בהתנדבות בכלל ובארגון הפגנות ענק בכל זמן ובכל מקום, איננה משאירה ספק ביכולת הניהול והארגון העצמאית של המחנה החרדי.

ואם יש מי שחושש, אפילו חשש תיאורטי, כי בבוא השעה ייהפכו החטיבות המאומנות של חיל-החרדים ל"משמרות המהפכה" בגרסה היהודית – ואף יאיימו על שלטון החוק והדמוקרטיה הישראלית בשם האמונה – נדמה שעליו להעמיק את לימודו בתחום ההבדלים ה"קטנים"…

-סוף-

Related posts

גזל צרכנים

ד"ר אביגדור הדר

נקודה למחשבה : בסופו של יום – שונאים האחד את השני בלי אהבה

אריק זיו ויזר

שלישית, גירוש לא יהיה!

אלי חזן

האיחוד האירופי וישראל : כיוונים חדשים

אלי חזן

עסקת שליט – למה אני בעד ?

אריק זיו ויזר

עמוד ענן – ללמוד מהעבר ולהמשיך קדימה

אלי חזן

השאר תגובה

דילוג לתוכן