19.3 C
תל אביב
21 בפברואר 2020
ליכודניק
דעות

חיים בקו האש

מודל אין ביטחון אין לימודים בקמפוס הר הצופים בירושלים

 

מפתיחת שנת הלימודים, חווים תלמידי האוניברסיטה העברית, קמפוס הר הצופים וכן חיילי בסיס עופרית הסמוך, מציאות בלתי-נסבלת של פגיעות מאבנים ובקבוקי תבערה בלב איזור מגוריהם, לימודיהם, ושירותם הצבאי. בחודש האחרון, לכל הסטודנטים ידוע שעדיף להימנע מלנסוע עם רכב מסביב לאוניברסיטה ואף רצוי להשאיר אותו רחוק ולא באיזור הקמפוס עצמו. האם הגיוני שניכנע לתכתיבי חוליות מחבלים ?

 

לפני כשבוע נתפסה חוליית טרור מהכפר עיסאוויה השוכן בצמוד לקמפוס, שבחודש האחרון ביצעה פעולות רבות של ידוי בקבוקי תבערה ואבנים לעבר רכבים ואזרחים שנעו באיזור הסמוך לקמפוס הר הצופים, וכן לעבר הקמפוס עצמו ולבסיס הסמוך.

 

כל המתרחש באיזור הלימודים שלנו מתחבר למגמה מתמשכת של הסלמה הכוללת עשרות מקרים של ידויי אבנים ובקבוקי תבערה ביום, כבישים המועדים לפורענות, התפרעויות ומקרי אלימות קשים בכל רחבי ירושלים ויהודה ושומרון. האלימות הזו לא פוסחת גם על בתי חולים, כשבית חולים הדסה הר הצופים סובל מדי כמה שבועות מידויי בקבוקי תבערה ונסיונות אחרים לפיגועים, שלרוב מסתיימים בנס.

 

אם נתמקד באיזור מזרח ירושלים, תופעות ידויי האבנים ובקבוקי התבערה, וכן ההטרדות המיניות, שמבחינתי שזורות אחת בשניה מפני שהכל מתחיל ונגמר בחינוך, לא החלו בחודש האחרון. מזה שנים רבות איזור זה (ולא רק הוא) מהווה שטח הפקר. שטח הפקר שאותו מנצלים היטב אלו המבקשים ליצור עימות על-רקע לאומני: לפגוע פיזית על ידי ידויי בקבוקי תבערה ואבנים, או לבצע הטרדות מיניות פיזיות, או נפשית, על ידי שריקות, קללות או קריאות סקסיסטיות כאלו ואחרות, וזאת כדי לפצוע ולהרוג, את הגוף עצמו או את הנפש. אמנם התקשורת הכללית והלכי הרוח הכלליים אדישים לדבר, אך תקיפה מילולית או מינית של אישה ברחוב, על אחת כמה וכמה כשמדובר בעניין יומיומי קבוע, היא לא פחות חמורה מפגיעה פיזית.

 

כעת, אגע מעט בטיעונים השונים המתלווים לתופעות המסוכנות הללו, או – מה באמת גורם לאדם לפגוע באמצעות סלעים בסטודנטים, או חמור מכך, בילדים, כשרק השבוע ילדה נפגעה מסלע שהושלך על מכוניתה בשכונת ארמון הנציב בירושלים.

 

מעלה גיחוך בעיניי הטענה כי מדובר באירועים הנובעים מהזנחת התשתיות באיזור. כמדומני, איזור דרום תל-אביב הוא איזור מוזנח לא פחות מאיזור מזרח ירושלים או איזור ג'בל מוכבר השוכן בסמוך לארמון הנציב, ולא יצא לי לשמוע לאחרונה על אירועי ידויי בקבוקי תבערה שמבצעים תושבי האיזור. האם מסתדרת לאדם רציונלי בראש המחשבה כי בנאדם עני יגיב בהכרח בתקיפת בני הלאום האחר, רק מתוך תסכול או חוסר אונים ? האם לא חסרים הומלסים (לצערי הרב) ברחובות ירושלים ותל-אביב, אנשים חסרי כל שבאמת ובתמים אין להם מה להפסיד, שלא יוצאים במסע תקיפות או הטרדות ?

 

אינני טוען שלא קיימת הזנחה רבת שנים במגזר הערבי. ההזנחה נראית לעין. אך תמיד עלינו לזכור כי מקור ההזנחה הזו היא בתושבי המגזר עצמם ובסיפורי שחיתויות בלתי-נגמרים, לצד אחריות המדינה. בכל-אופן, לא זה הגורם לאנשים לנסות לשרוף משפחות שלמות ברכביהן.

 

אני שולל גם טענות על כך שזריקות האבנים הן "משחק" של ילדי כפר כזה או אחר וכי לא מדובר בתקיפה בכוונה לפגוע. מי שהתחנך ששעמום יש להפיג באמצעות ידוי אבנים על סטודנטים, יגדל להבנה שבעיות פותרים באמצעות שליפת סכין. מי שמסוגל להסתכל לבנאדם בעיניים ולנסות לפגוע בו באמצעות אבן במודעות שלמה, הוא רוצח פוטנציאלי לכל דבר. חד וחלק.

 

למה חשוב לציין את זה ? כי כדי לפתור בעיה, חשוב להכיר בה. מדובר בסוגיה בעייתית מאוד שאגב, פוגעת בסטודנטים ותושבים מוסלמים, נוצרים ודרוזים לצד יהודים. שוחחתי עם לא מעט סטודנטים שאינם יהודים, וגם הם לא נהנים לחוות או לראות את מעשי האלימות הרבים.

 

אז למה כל זה מגיע לנו ? כלומר, אוקיי, הסכסוך הלאומי קיים מאז ומתמיד, אבל האם לעד נישאר חסרי אונים בפני האלימות הזו ? ראשית, מדובר בבעיה גדולה ומקיפה ממה שאנו חושבים. מדובר בבעיה של החלת ריבונות. מדינת ישראל, היא מימוש וקיום הציונות, מתקשה בהחלת ריבונותה וטרם גיבשה לחלוטין את ההבנה כיצד יש להחיל ריבונות. אנו רואים זאת במקומות ואיזורים רבים – הפקרת הנגב, הקושי בהחלת ריבונות בהר הבית, ההימנעות בכל-מחיר מאכיפה והתעסקות באיזורי מיעוטים שונים. ישנם מיעוטים רבים בארץ ה"נהנים" ממיעוט אכיפה והסדרה, אך מנגד גם מפגיעה בתשתיות. המגזר החרדי לצד המגזר הערבי, ועוד.

 

מצב זה פוגע משני כיוונים. מחד גיסא – חוסר האכיפה והשיטור בתוך מגזרים אלו מעודדים ויוצרים כר פורה לפשע לאומני משתולל, והוא משתולל. כשאתה יודע שאתה יכול לזרוק אבנים ולברוח חזרה לביתך מבלי שירדפו אחריך (ברוב המקרים), אתה חש ביטחון. ומאידך גיסא, ההמנעות מהאכיפה פוגעת גם במי שכן שומר חוק, וכך פוגעת בצדק ובשוויון.

 

החלת הריבונות צריכה להיות מלאה ואמיתית. המדינה צריכה להחליט – וכעת נתמקד באיזור "שלנו", האם מזרח ירושלים הוא חלק לגיטימי ורלוונטי ממדינת ישראל, או לא. כל עוד משטרת ישראל, הצבא, וכן הרשויות ימנעו מלעסוק, לפתח, לשפר, וכן, גם לאכוף ביד קשה, אין אני מתפלא מהתוצאות בשטח. בכל מקום בו ישנה הפקרות מבחינה אכיפתית – האלימות והפשע נכנסים מהדלת הקדמית.

 

אז מה עושים מעבר ללכתוב טורים בעיתון של הקמפוס ולקוות לטוב ? מבחינתי, פועלים. ופועלים הרבה. לכל אורך הדרך התקשיתי להשלים עם דרך הפרסומים והסטטוסים בפייסבוק, המשפיעים כקליפת השום על החלטות של הדרגים השונים במשטרה. גם הפגנות או צעדות "רגילות" במקום ממוזג או מרוחק מאיזור השפעה, הן מיותרות ומהוות בשביל המשטרה הוצאת קיטור מתבקשת וחיובית, שמרדימה את הסטודנטים למשך זמן לא קצר.

 

לעומת זאת, עלינו כסטודנטים להבין וליישם שללא מעורבות שלנו למען עצמנו, דבר לא יקרה. לדאבוני, מירב הציבור הכללי וציבור הסטודנטים בפרט אדיש למתרחש עד שהמקרים מגיעים לפתח ביתו, או חלון מכוניתו במקרה ומדובר באבנים, ולראיה ראינו את הזעזוע הגדול שחל בשבועות הראשונים ללימודים, אז סטודנטים רבים נפגעו מהאלימות באיזור הקמפוס והמעונות.

 

היסטורית ועובדתית, מהלכים פורצי דרך משמעותיים חלו לאחר משברים עמוקים וצעדים קיצוניים. אז לא, אינני מדבר על שבירת כל המוסכמות ובטח שלא על לקיחת החוק בידיים, אבל על הסטודנטים לדאוג לבטחונם האישי שלהם ושל חבריהם בכל מחיר. מה זה בכל מחיר ? נלך מהקל אל הכבד. על הסטודנטים קודם כל לדאוג לדווח ולהתלונן על מקרי אלימות או הטרדות. ללא דיווח שכזה, מעיק וקשה ככל שיהיה, לא נוכל להתקדם ולגבש מספיק מידע שיתרום לפיענוח וכן להפעלת לחץ ראוי על גורמי המשטרה. אז מוטרדים או מותקפים – גשו להגיש תלונה !

 

שנית, לשתף פעולה ולתרום ככל הניתן לפעילויות למען ביטחון הגבעה הצרפתית ושיפור המחיה בו. ישנם כמה פרויקטים כאלה שבתהליכי הרצה בימים אלה. כפי שציינתי מוקדם יותר ובזאת אני מאמין שאסרס כל טיעון גזעני – בפרויקטים האלה שותפים סטודנטים מוסלמים, דרוזים ונוצרים רבים שגם הם מודעים וסובלים מכמות האלימות באיזורנו.

 

בנוסף, יש להפעיל לחץ על גורמים אכפתיים בתוך כנסת ישראל. לדרוש דיונים, לשלוח מכתבים ולבקש תשובות.

 

במידה והדברים לא עוזרים, עלינו לשקול לבצע צעדים "מפרי איזון", קרי השבתת הלימודים או סגירת כבישים. אני סבור שבעד הצלת חיים, מדובר במחיר ובצעד הגיוני.

אני מייחל ליום בו יתאחדו וישלבו כוחות כלל הגופים הפועלים למען שיפור הביטחון באיזור, אך בתור אדם מציאותי נוכחתי לדעת כי האינטרסים גוברים על כל דעת וכל שיקול הגיוני. בסופו של יום, לצערי, איני רואה את הסוגיה נפתרת. מה שבטוח, ככל שיותר נשלב ידיים ונעבוד יחד, נוכל למגר ולהקטין את הפגיעה והמצב הרע הנוכחי.

בברכת, "אין ביטחון אין לימודים", תום ניסני.

 

Related posts

תשעה באב של שי ספיר

עינר אביב

מבחן קליש רותם : רבים בשמאל שכחו מה זה להיות ציוניים

אלי חזן

הליכודניקים החדשים- ״מה שהיה הוא שיהיה …ואין חדש תחת השמש״(קוהלת א,ט)

גבי מירל. שיווק ויח"צ : רונית טלבי

למה כדאי לא להאמין לסקרים?

אריק זיו ויזר

זוטי דברים

אמיתי שיף

מה עושים במניות שלי?

אלי חזן

תגובה 1

שמאלן עוכר ישראל 11 בדצמבר 2013 at 11:13

"נוכחתי לדעת כי האינטרסים גוברים על כל דעת וכל שיקול הגיוני"
– אמר הפשיסט שהפך לקיצוני עד כדי נאמני הר הבית ושמטיף להמשך ההתערבות והכיבוש עם הפורעים החמאסיניקים של עיסוואיה…

לא רוצה לאכוף ולא רוצה לדאוג
רוצה להתנתק מהם
ביום שיהיה גבול המשטרה והצבא ידעו להגן על הסטודנטים כמו שצריך, בשיתוף עם כוחות הביטחון של הרשות
עד שאין הסכם ופסיכים כמוך מתפללים להמשך הסיפוח של 3.5 מיליון פלסטינים אל תבכה שאין לך ביטחון

הגב

השאר תגובה

דילוג לתוכן