13.6 C
תל אביב
26 בפברואר 2020
ליכודניק
דעות כללי

ארץ ישראל במשנת הרמב"ם: דיון בלאומיות

המאמר ״ארץ ישראל במשנת הרמב״ם: דיון בלאומיות ובדת ישראל״ פורסם ב״האומה״ 205 אביב תשע״ז 2017 עמ׳ 111-104. ( ״האומה״ הינו רבעון בהוצאת המסדר ע״ש זאב ז׳בוטינסקי, בעריכת יוסי אחימאיר)

כל אשר עברי בקרבנו ניתן לנו על ידי ארץ ישראל; כל השאר אשר בנו – איננו עברי. ישראל וארץ ישראל – חד הן, שם נולדנו כאומה ושם בגרנו. וכאשר באה הסערה והטילתנו אל מחוץ לתחומי הארץ, לא יכולנו עוד לגדול, כפי שלא יוכל לגדול עץ שנעקר מן הארץ, וכל חיינו הוקדשו רק לשמירה על ייחודנו זה שנוצר בארץ ישראל" (ז. ז'בוטינסקי "ציונות וארץ ישראל", 1905).

לכאורה, ישנו פער בין הפילוסופיה הרציונלית של הרמב"ם שמזהה הצלחה אנושית עם אידיאל שכלי-אוניברסלי, לבין ייחודיות של טריטוריה, ארץ ישראל. הפילוסופיה הרציונלית דנה באל שהוא שכל טהור, המנהיג את העולם על פי חוקיות טבעית שהיא הביטוי לחכמתו, ואין דבר בעולם היכול לסטות מחוקיות טבעית זו, גם לא הבחירה בעם ישראל ובארצו. יתר על כן, לארץ ישראל אין כל תפקיד בתיאור ההצלחה האנושית והיא אף אינה מוזכרת בהקשר זה. אולם, אל לטעות, ארץ ישראל, בעיקר במאפייניה הלאומיים: בית מקדש, סנהדרין, ריבונות וישיבת העם בארצו, מתגלית כציר משמעותי בתפישה ההלכתית של הרמב"ם, ולכך השלכות גם לגבי האידיאל הפילוסופי. הדיון בארץ ישראל במשנת הרמב"ם הוא דיון בלאומיות: רק בארץ ישראל, ישראל נחשב לאומה.

קיצור עיקרי הפילוסופיה הרציונלית
האדם הוא יצור המורכב מגוף ומנפש שלה יכולת שכלית. הזיקה בין האל, המתואר כשכל טהור, לבין האדם, מתקיימת הודות לשכל לבדו. הישגיו השכליים של האדם תלויים במושכלות שהוא רוכש במדעים ובפילוסופיה. השכלה שלמה, מובילה את האדם להכרה שכלית של האל – היא ההצלחה האנושית, תכלית העל של חיי האדם, וגם התנאי לנבואה. כשכוחות הגוף נפסדים, הדבר הנשאר אחרי המוות, הוא השכל השלם, המכיר את האל ודבק בו, ובכך זוכה (שכלו) לחיי נצח. במושגים דתיים, זוהי המשמעות של חיי 'העולם הבא' במשנת הרמב"ם.
ברעיון המגולם ב"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", אין הכוונה לאדם הנברא לפי קווי מתאר של גוף האל, כי האל הוא שכל טהור, ואין חטא גדול מלייחס לו רעיון גופני. משמעות המונח 'צלם' היא 'מהות', "והביטוי 'צלם אלוהים' פירושו מהות שכלית. על כן, "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" משמעו שאדם נברא עם מהות שכלית, ועל כן ייעודו הוא ייעוד שכלי. מעצם מהותו, על כל אדם, באשר הוא אדם, לשאוף להוציא את יכולתו השכלית מן הכוח אל הפועל ולהשיג שלמות. ההצלחה האנושית היא אידיאל אוניברסלי, שאינו שולל אפשרות שהשלמות השכלית תושג גם אצל אנשים מדתות ועמים אחרים.

האידיאל המדיני
על אף הרעיון האוניברסלי של תכלית האדם, הרמב"ם לא מתנכר ליסודות ארציים ולערכים ציבוריים ולאומיים. לצד האידיאל השכלי הוא מעמיד אידיאל אינסטרומנטלי של הצלחה מדינית, שהיא אמצעי הכרחי להשגת האידיאל השכלי. היסודות שעליהן מושתתת הנהגה מדינית ראויה, עומדים בזיקה ישירה להצלחה האנושית האמתית ולדרכים המובילות להשגתה. בהשראת דברי אריסטו, כי "האדם מדיני בטבע," קובע הרמב"ם, שטבע האדם וקיומו הפיסי, מצריכים התארגנות חברתית הדורשת מערכת חוקים מדינית שתאכוף שלום וסדר על יחידים בעלי מזגים שונים. במילים אחרות, כבעל חיים חברתי, האדם זקוק למסגרת ולחוק מדיני שניתן לכפותו, ואשר ביסודו נצבת ההנחה שחוק ראוי, יכוון את האדם אל השלמות האמתית.
בתוך כך, הרמב"ם מבחין בין שני סוגים של חוק מדיני: 'החוק האנושי (הנימוסי)' ו'החוק האלוהי'. מגמת החוק האנושי, או הנימוסי (ביוונית נומוס, בערבית אלשריעה אלנאמוסיה), היא השלטת שלום וסדר חברתי. מגמת החוק האלוהי, לקדם את חיי השכל ככל האפשר, ובכך לכוון את בני האדם אל ההצלחה האנושית, היא השלמות השכלית. בהקשרים אחרים, אומר הרמב"ם שחוק אנושי הוא חוק מדיני העוסק בתיקון הגוף ומכוון את האדם לשלמות הגוף. ואילו חוק אלוהי שהוא גם חוק מדיני, עוסק בתיקון הגוף ובתיקון הנפש, וככזה מכוון לשלמות הגוף ולשלמות הנפש (שלמות השכל). לפיכך החוק האלוהי מכוון את האדם אל הצלחתו האמתית בעוד החוק האנושי הוא בגדר אמצעי "כי האדם אינו יכול לתפוש מושכל…בשעה שיש לו כאב או רעב חזק או צמא או חום או קור". (מורה הנבוכים, ח"ג:כז)
הגדרות החוק, הן האנושי והן האלוהי, מבוססות על מגמת החוקים. הרמב"ם אינו אומר שחוק הבא מאלוהים הוא חוק אלוהי, אלא שחוק שהוא אלוהי בא מאלוהים. בכך למעשה מסתבר, שהקביעה שחוק הוא אלוהי, אינה מושתתת על אמונה היסטורית-דתית, אלא נעוצה בבחינה אמפירית: האם החוק מסתפק בשלום פיזי, או האם הוא מוביל להשגת השכלה ושלמות. החוקה האלוהית מותנית בקיומו של מחוקק שמכיר את האל בזכות שלמות, כלומר, שהוא מחוקק את החוקה האלוהית מכוח שכלו השלם. זאת להבדיל ממחוקק המוביל למטרות משניות כגון שלמות הגוף וכיוב'. דברים אלה מובילים את הרמב"ם לדון בתורת משה. בבסיס משנתו ההלכתית נצבת תפישה מטא-הלכתית נועזת המוכיחה שתורת משה מכוונת לידיעת אלוהים שכלית וככזו היא הולמת את ההגדרה של חוק אלוהי. במילים אחרות, על פי הרמב"ם משה קבל את התורה מכוח שכלו. תורתו היא תורה אלוהית כי בכוחה להוביל את האדם להשגת השלמות השכלית.
לכן התורה האמתית…והיא תורת משה רבנו, באה רק ללמד אותנו את שתי השלמויות גם יחד, כלומר, תקינות מצבי בני-אדם אלה עם אלה…ותקינות האמונות ומתן דעות נכונות שבהן תושׂג השלמות האחרונה. (שם)

ארץ ישראל בחזון המשיחי
הרמב"ם מציג חזון משיחי מרתק המעוצב ביסודות לאומיים שבמרכזם ריבונות יהודית עצמאית. חזונו אינו כולל אלמנטים פנטסטיים, אלא מתאר מציאות ריאלית של עצמאות מדינית ושגשוג כלכלי:
אמנם ימות המשיח הוא זמן שתשוב המלכות לישראל ויחזרו לארץ ישראל, ויהי אותו המלך גדול מאוד, ובית מלכותו בציון יגדל…וישלימו אתו כל האומות…וכל מי שיקום עליו, יאבדהו השם…ולא ישתנה במציאות שום דבר ממה שהוא עתה, אלא שהמלכות תחזור לישראל, וזהו לשון החכמים (ברכות לד) "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד". ויהיו בימיו עשירים ואביונים, גיבורים וחלשים…אבל באותם הימים יהיה נקל מאוד על בני אדם למצוא מחייתם…והתועלת הגדול אשר תהיה באותם הימים הוא שננוח משעבוד מלכויות שהוא מונע אותנו מעשיית המצוות כולם, ותרבה החכמה כמו שנאמר "כי מלאה הארץ דעה", וישבתו המלחמות כמו שנאמר ולא "ישא גוי אל גוי חרב", ויהיה נמצא בימים ההם שלימות רבה ונזכה בו לחיי העולם הבא. אין אנו מתאווים ומקוים לימות המשיח לרוב התבואות והעושר, ולא שנרכב על סוסים, ולא לשתות יין במיני הזמר…אבל התאוו הנביאים והחסידים ימות המשיח…למה שיהיה בו מקיבוץ הצדיקים והנהגת הטובה והחכמה, וצדק המלך ורוב יושרו והפלגת חכמתו וקרבתו אל האלוהים…ובאלה העניינים ישיגו העולם הבא השגה חזקה… (פירוש המשנה לרמב"ם, ההקדמה לפרק חלק)
דמותו של משיח מלכותי בארץ ישראל, היא ביטוי לשלטון יהודי ריבוני, הגואל את האומה ומשיב לה מעמד עצמאי מבחינה חברתית-ומשפטית. הצלחה לאומית היא אמצעי לעבודת האל האינטלקטואלית, ולפיכך, ההנהגה הלאומית מחויבת לכונן תנאים ארציים ורוחניים שיובילו ליעוד השכלי. המנהיג אחראי על ניהול מלחמות עם אויבים, על השלטת חוק וסדר חברתי ועל סיפוק האמצעים להשגת הצרכים הכלכליים-חברתיים של הציבור. יש להדגיש, למלך לא מוקנית סמכות דתית תורנית. תפקידו מובחן מתפקיד בית הדין וסמכויותיו אינן כוללות את פרשנות התורה ותיקון התקנות. הוא כמובן, חולק עם בית הדין אחריות לסדר חברתי, להשלטת צדק ומיגור הרשע, אך בתי הדין אינם כפופים למלך וסמכותם אינה נאצלת ממנו. כינון בתי הדין וקיומה של מערכת משפטית, היא חובה המוטלת על העם.
בתיאור החזון המשיחי, הרמב"ם מציג את דת ישראל כדת לאומית שמרחב יצירתה הוא ארץ ישראל. לפנינו תפישה שעל פיה הזיקה לארץ ישראל וסגולתה המיוחדת היא היסטורית-משפטית. תפישה זו נבדלת במהותה מתפישתם של הוגים כגון ר' יהודה הלוי ור' משה בן נחמן (הרמב"ן) שייחסו לארץ ישראל מעמד מטפיזי-סגולי שאינו מתבטא במצוות ההלכה ובתודעה ההיסטורית בלבד, אלא בתכונות גאו-פיסיות, שמימיות, המהותיות לנבואה (שיא הקירבה לאל). לא מפתיע שלשיטתם הנבואה תיתכן רק בארץ ישראל. לעומת זאת, על פי הרמב"ם, ארץ ישראל היא תנאי הכרחי ליצירה משפטית כלל לאומית, אך אינה מהווה תנאי הכרחי לנבואה. הזיקה שהוא יוצר בין יציבות מדינית-חברתית, לבין שלמות שכלית, אינה מגבילה את הנבואה לממד גאוגרפי. הסיבה להפסקת הנבואה אינה נעוצה בחסרון ארץ ישראל, אלא בנסיבות המשעבדות של הגלות. נסיבות אלה, המגולמות בפגיעה בממד הלאומי, מדכאות את נפש האדם ומונעות את השגת השלימות השכלית, ההכרחית לקיום הנבואה.
זאת היא ללא ספק הסיבה העצמוּתית והמידית להסתלקות הנבואה בזמן הגלות. איזו עצלות או עצבות עשׂויה להיות לאדם במצב קשה יותר מהיותו עבד קנוי ומשועבד לבורים העבריינים המצרפים הֶעְדֵּר שׂכל אמיתי עם שלמות התאוות הבהמיות. (מורה הנבוכים חב:לו)

"קהל" ארץ ישראל
הצביון הלאומי מקבל את ביטויו דרך החשיבות המוקנית לדמוגרפיה היהודית בארץ ישראל. כידוע, עם חורבן המקדש, פוקע תוקפן של הלכות מסוימות, וחידושן מותנה בשיקום לאומי של הארץ. אולם, לא תמיד המוקד הוא החורבן, ובמקרים מהותיים הציבור היהודי בארץ ישראל נתפש כגורם המכריע בתהליך השיקום הלאומי.
ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל, וזהו הנקרא כיבוש רבים, אבל יחיד מישראל או משפחה שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא א"י כדי שינהגו בו כל המצוות… (רמב"ם, משנה תורה, הלכות תרומות א, ב)
אוכלוסיית היהודים בארץ ישראל מגלמת את הצביון הלאומי, ובשל כך מתגלית כהכרחית להגשמת החזון המשיחי. עיקרון זה בולט, למשל, בסוגיית "חידוש הסנהדרין" ובסוגיית "קידוש החודש" שמשמעותן הלאומית נהירה, וגם בהקשרן הציבור בארץ ישראל מקבל עדיפות על יהודי חוץ-לארץ.
חידוש הסנהדרין, הערכאה המשפטית העליונה, הכרחי לביסוס המערכת המשפטית של העם. מההלכה התלמודית עולה שסנהדרין של ארץ ישראל, נבדלת מסנהדרין של חוץ-לארץ בפריסת בתי הדין. פירוש הרמב"ם להלכה קובע הבדל מהותי בין סנהדרין הנוהגת בחוץ-לארץ, לבין זו בארץ ישראל. לפי קביעתו, שגררה מחלוקת הלכתית

Related posts

פורים, והפעם ברצינות

אלי חזן

נועה רבין נגד הליכוד

אריק זיו ויזר

המסר שביהמ"ש העליון הנכבד היה חייב לשקול בעניין השוטר מזרחי

אריק זיו ויזר

הליכודניקים אשמים באסון אוסלו?

דודו חיים

דרוש חבר כנסת לתחום כושל!

אריק זיו ויזר

רקוויאם לשמאל הישראלי

אלי כהן

השאר תגובה

דילוג לתוכן