כנס “אלטרנטיבות לתפיסת שתי המדינות” – 26 במאי 2009
התפיסה השלטת ביחס ל”פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני” היא תפיסת “שתי המדינות”- המכוונת לשתי מדינות בגבולות ארץ- ישראל (בין הים התיכון לנהר הירדן), החיות זו לצד זו בשלום: מדינת ישראל, ולידה מדינה ערבית- פלסטינית ברצועת עזה וביהודה ושומרון, פחות או יותר בגבולות טרום מלחמת ששת הימים.
תפיסה זו שלטת בפוליטיקה הבינלאומית, וכן בפוליטיקה ובשיח הציבורי הישראליים.
תפיסה זו עמדה בבסיס התהליך המדיני שהחל בחתימה על הסכם אוסלו בספטמבר 1993- תהליך שנכשל.
כשלון יישום הסכם אוסלו והתבוננות על היסטורית היחסים בין הציונות ומדינת ישראל מחד, לבין התנועה הלאומית הערבית (אש”ף) והרש”פ, מאידך גיסא- מחייבים בחינה מחודשת של תפיסה (פרדיגמה) זו, ועידוד יצירת תפיסה חדשה.
מדוע תפיסת אוסלו נכשלה?
על כשלון תהליך אוסלו נכתבו לא מעט ספרים ומאמרים. רובם מתייחסים לשרשרת האירועים הפוליטיים והביטחוניים מאז חתימת ההסכם ועד היום, ורובם נופלים למלכודת תסמונת “הביצה והתרנגולת”, כאשר מתייחסים לאירוע כזה או אחר כסיבה לכישלון. (טבח מערת המכפלה, רצח רבין, דרישת ההדדיות של נתניהו, חוסר כימיה בין ברק לערפאת, פעולות של צה”ל, המחסומים, ההתנחלויות וכדומה). בהסתכלות שכזו קל ליפול למלכודת ההאשמות ההדדיות, ובעיקר, ל”תסמונת ההאשמה העצמית” הישראלית.
למדינת ישראל יש אחריות לטעויות ביישום ההסכם וכן למעשי אזרחיה, שהבולטים בהם: טבח מערת המכפלה ורצח רבין. עם כל זה שמעשים אלה ואחרים, וטעויות התנהלות פגעו בתהליך המדיני, הם אינם הסיבה העיקרית (הפונדמנטליסטית) לכישלונו.
הגישה הנכונה לבחינת הכישלון צריכה להיות גישת העיקרים (הפונדמנטליסטית) לבחינת המטרות המדיניות וההתנהלות של שני הצדדים.
בחינה שכזו מעלה את האבחנות הבאות:
1.בהסכם אוסלו הכירה ממשלת ישראל בזכות הפלסטינים להגדרה עצמית והכירה באש”ף כמי שמייצג את התנועה הלאומית הפלסטינית, ואפשרה את הקמת הרש”פ בדרך להקמת מדינה פלסטינית. הפלסטינים לעומת זאת לא הכירו בציונות כתנועה הלאומית היהודית, ולא הכירו בזכותם של היהודים לבית לאומי יהודי- מדינה יהודית עצמאית. ההכרה בישראל כעובדה קיימת (שרבים מהם חושבים שיש להתנגד לה), אינה דומה סימטרית להכרה הישראלית בהם. ניסיון ישראלי להתעקש על הכרה פלסטינית במדינת ישראל כמדינה יהודית נידחה על-ידי הפלסטינים. רבין נאלץ לוותר על דרישה זו בהסכם אוסלו, והסתפק בהתחייבותו של ערפאת לשנות את האמנה הפלסטינית באופן שממנו תשתמע הכרה זו. האמנה הפלסטינית לא שונתה למרות ההתחייבות עד עצם היום הזה.
(התנגדות אבו מאזן להכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית).
2.אי- הכרה זו משקפת חתירה פלסטינית להיעלמותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית עצמאית, או במילים אחרות: המטרה הפלסטינית היא לא מדינה בגבולות 67 (בעזה ובאיו”ש), אלא מדינה פלסטינית על חורבותיה של מדינת ישראל (“מן הנהר ועד הים”.) כדי לתמוך טענה זו די להזכיר שהאירידנטה הערבית, המכונה היום פלסטינית, לא החלה בעקבות מלחמת ששת הימים, אלא משחר הציונות.
כמו כן, אם מקבלים קביעה זו, קל להבין מדוע ערפאת פתח במלחמה בספטמבר 2000, בעת שהפלסטינים היו קרובים ביותר למימוש מדינה בגבולות 67. לדעתי, ערפאת פתח במלחמה כדי להתחמק מ”פתרון שתי המדינות”, ומהכרה דה-פקטו במדינת ישראל כמדינה יהודית עצמאית.
בנוסף לכך, ניתן לראות במלחמת הטרור שיזם ערפאת בספטמבר 2000 דפוס דומה לתגובות ההנהגה הפלסטינית להצעות קודמות לחלוקת הארץ: 1937- ועדת פיל ו”המרד הערבי הגדול” (“המאורעות”): 1947- הצעת החלוקה של האו”ם ומלחמת העצמאות בעקבותיה.
3.הנהגת אש”ף, התנועה הלאומית הנתמכת ביותר בעולם בשנים האחרונות (פוליטית וכלכלית), הוכיחה שאינה רוצה להקים מדינה פלסטינית בגבולות 67.
יש שיטענו שהנהגת אש”ף רצתה ולא יכלה לממש את הקמת המדינה בגבולות 67. אני טוען שהבעיה לא הייתה של יכולת, אלא של רצון. ערפאת הקים במכוון “ישות כנופייתית” ללא אחריותיות (accountability), כדי שיוכל לשמר האירידנטה בכל מצב על-ידי הפעלת או מתן חופש פעולה ל”סוכנים” כמו התנזים (שהפכו ל”גדודי שוהדא אל- אקצא”), חמאס, גא”פ וכדומה. גם אבו- מאזן נוהג באופן דומה תוך שימוש בחולשתו להכחשת אחריותיות. חולשה מתוך בחירה. חולשה כנכס אסטרטגי.
(דברי עבאס זכי).
4.”ההתנתקות” מרצועת עזה בקיץ 2005, הייתה הזדמנות לפלסטינים להוכיח לעצמם, לישראל ולעולם שביטול “הכיבוש” הישראלי בעזה מביא לשינוי המצב בכל היבטיו: ביטחונית (הפסקת טרור), חוק וסדר פנימי, פריחה כלכלית ויציבות פוליטית.
השתלטות החמאס על רצועת עזה בכוח, ההתנהלות הפנימית והמשך המתקפה היומיומית של רקטות ומרגמות לעבר ישובים ישראליים עד למבצע “עופרת יצוקה”, מוכיחים שמבחינת אש”ף וחמאס, הבעיה אינה “הכיבוש” כפי שאנשים במערב מגדירים אותו (השטחים שנכבשו על-ידי מדינת ישראל ב”מלחמת ששת הימים” ב-67), אלא ש”הכיבוש” כפי שהפלסטינים מתייחסים אליו, מ-48, מתכוון לכל ארץ ישראל (“מהנהר ועד הים”).
(מאמרו של פרופ’ ברנארד לואיס).
5.השתלטות האסלאם הג’יהאדיסטי על הסכסוך הישראלי-פלסטיני הופך את הדיון על פשרה טריטוריאלית ללא רלבנטי, משום:
א.על פי האסלאמיסטיים אין להם סמכות לדון על אדמת ארץ ישראל (משום היותה קדושה- ‘ואקף’).
ב.נוכחנו שניסיונותיה של מדינת ישראל להיענות או לשמוט הקרקע מתחת לתביעותיהם ביחס ל”כיבוש” על-ידי ביצוע נסיגות חד-צדדיות מלבנון (2000), ומרצועת עזה (2005) – חיזקו את האסלאם הג’יהאדיסטי (חזבאללה, חמאס והמשטר האיראני).
סיכום עד כאן לנוכח פני עבר:
1.משחר הציונות לא הייתה הנהגה פלסטינית שהייתה מוכנה להכיר בזכותו של העם היהודי למדינה יהודית עצמאית.
2.משחר הציונות לא הייתה הנהגה פלסטינית שהייתה מוכנה להסתפק במדינה פלסטינית בגבולות 67, כהסכם שמשמעותו “סוף סכסוך”.
3.לאור ניסיון ה”התנתקות”, צריך להניח בוודאות גבוהה, ששטח שישראל תפנה באיו”ש, יהפוך לחמאסטן שנייה.
בתנאים אלה אין סיכוי לייצוב מצב של בטחון ושלום על- בסיס “פתרון שתי המדינות”.
בחינת המצב לעתיד לנוכח ניסיון העבר
לנוכח ההתנהלות הפלסטינית לאורך שנים, ובעיקר מאז חתימת הסכם אוסלו, עולה השאלה האם ניתן לסמוך על הפלסטינים בקיום ישות מדינתית אחראית באופן שיביא ליציבות ולא להמשך מעשי איבה וחתירה תחת משטרים אחרים?
על בסיס הניסיון ההסטורי:
1.הפלסטינים הביאו הרס וחורבן לכל מדינה שניתן להם להתבסס בה (ירדן, לבנון, ישראל).
2.הפלסטינים לא הוכיחו עצמם בקיום ומילוי הסכמים והתחייבויות. (בירדן, בלבנון ומול ישראל).
3.ההנהגה הפלסטינית לא הוכיחה שפריחה כלכלית היא בסדר עדיפויות גבוה. (רבים במערב טענו ויש הטוענים עד היום שפריחה כלכלית תביא שלום, והשלום יביא בטחון). הפלסטינים פגעו באזורי התעשייה ובמעברים המשמשים כ”צינור חמצן” כלכלי.
מדיניות הרשות (שחיתות והיעדר בטחון)- הבריחה משקיעים.
לפיכך:
1.איני רואה סיכוי לקיום ישות בת קיימא באיו”ש ו/או ברצועת עזה שתתקיים כלכלית עצמאית. כמו-כן הפער הכלכלי שבין מדינת ישראל כ”מדינת עולם ראשון” לבין ישות פלסטינית של “עולם שלישי” הוא מתכון לחוסר יציבות.
2.איני רואה סיכוי לקיום ישות בת קיימא באיו”ש ו/או באזח”ע שתביא ליציבות ביטחונית. הסבירות לצמיחת ישות עוינת- גדולה מאוד.
3.במצב זה איני רואה סיכוי ליציבות מדינית ביטחונית וכלכלית בין ישראל, ירדן, מצרים וישות פלסטינית עצמאית, על בסיס המשך התהליך הנוכחי.
תהליך אוסלו העצים והנציח א-סימטריה בסכסוך הישראלי-פלסטיני לטובת הפלסטינים:
1.תביעה פלסטינית לזכות על כל הארץ מול התביעה הישראלית לביטחון בחלק מארץ ישראל.
2.המוסכמה שלערבים הזכות לחיות בכל מקום בארץ ישראל, וליהודים- לא.
3.הבעיה הלאומית הפלסטינית היא בעייתה של מדינת ישראל בלבד, והסדרתה צריכה להיות אך ורק על חשבון מדינת ישראל ולא שום מדינה אחרת באזור.
4.השלמה עם מציאות שבה התחייבויות ועמדות ממשלת ישראל במשא ומתן עם הפלסטינים ‘חקוקות בסלע’, ואילו ההתחייבויות הפלסטיניות ‘חקוקות בקרח’.
(כישלון התהליך והכירסום בעמדות הישראליות מרבין ועד תכנית אולמרט – שחקנו את עמדותינו מבלי שקיבלנו תמורה, והפלסטינים נשארו בעמדותיהם).
הצעה לאסטרטגיה אחרת
על-מנת לאפשר חשיבה חדשה יש הכרח להשתחרר מהתפיסה (הפרדיגמה) הכושלת ומהנחות היסוד השגויות שלה. אחת החשובות שבהן, אשר עדיין לא התייחסתי אליה, היא ההינעלות על הצורך למצוא “פיתרון” (ו”עכשיו”).
(לא אעסוק היום ב”עכשוויזם”, אלא בעניין ה”פיתרון”).
לדעתי, ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני אין להתייחס במונחים של “פיתרון” בעתיד הנראה בעין, אלא במונחים של “ניהול משבר” או התמודדות ארוכת טווח. לפיכך, נכון להציע אסטרטגיה לניהול הסכסוך. אסטרטגיה זו צריכה לשמר ולחזק האינטרסים תוך כדי ניהול הסכסוך, ולהכשיר הקרקע לייצוב המצב בעתיד הרחוק.
הפסקת חיפוש ה”פיתרון” והשתחררות מהתפיסה הכושלת, יאפשרו ויעודדו חשיבה חדשה ופיתוח אסטרטגיה אחרת.
תפיסת אוסלו הניחה, בין השאר, שפתרון מדיני ופיתוח כלכלי יביאו שלום, והשלום יביא ביטחון. ניתן לכנות תפיסה זו כגישה לבעיה “מלמעלה למטה” (top-down). זו התפיסה שנוסתה ונכשלה גם בקמפ דיוויד בשנת 2000 ובועידות אנאפוליס ופאריז. מעבר לשאלה של רלבנטיות הדיון על הסדר קבע עם מי שאינו מכיר בזכות קיומה של מדינה יהודית עצמאית, עולה שאלת רלבנטיות המשא ומתן עם מי שעדיין לא הוכיח רצון ו/או יכולת למשול ולשלוט באופן אחראי.
לכן, אסטרטגיה חדשה חייבת להתבצע “מלמטה למעלה” (bottom-up) כדי לאפשר לפלסטינים להוכיח, ולנו להיווכח שהם רוצים ויכולים למשול באופן אחראי על-פי העיקרון “רשות אחת, חוק אחד, נשק אחד”).
מדיניות הממשלה
מדיניות הממשלה, כפי שמבטא אותה ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהאינטרס הישראלי הוא לא לשלוט בפלסטינים ולא לנהל את חייהם, ולכן נכון לחזק ההפרדה הפוליטית והאזרחית בינינו לבינם. אנחנו מוכנים לפעול כדי לחזק את יכולת הנהגת הרש”פ לשלוט בשטחים שבאחריותה, אך מבלי לאיים על מדינת ישראל.
האסטרטגיה הנכונה היא בתהליך “מלמטה למעלה” ולא “מלמעלה למטה”. (כניראה שמה שנכון בבניין, נכון גם כאן: בנייה מן היסודות ולא מהגג).
חמש רפורמות נדרשות ברש”פ כדי להוכיח יכולת למשול, וכדי לקדם סיכוי כלשהו להסדר ולמצב מדיני, ביטחוני, חברתי וכלכלי יציב:
א.רפורמה חינוכית
ב.רפורמה כלכלית
ג.רפורמה פוליטית
ד.רפורמה בתחום החוק והסדר
ה.רפורמה ביטחונית
תהליך זה יכול להתבצע היום רק ביהודה ושומרון (לאחר שהחמאס השתלט על רצועת עזה שאליה צריך להתייחס כ’ישות עוינת’).
1. רפורמה חינוכית
נקודת המוצא לרפורמה זו היא שאין סיכוי להגעה לאיזשהו הסדר יציב בין ישראל לרש”פ, כל עוד מערכת החינוך הפלסטינית מחנכת לאי-הכרה בזכותה של מ”י להתקיים כמדינה יהודית עצמאית, מכחישה כל זיקה בין העם היהודי לארץ-ישראל, ומתייחסת לציונות כתנועה קולוניאליסטית, לכל ישוב ישראלי (כולל תל אביב), כהתנחלות קולוניאליסטית בלתי חוקית ולכל ישראלי כקולוניאליסט/מתנחל לא לגיטימי.
כמו כן, אין סיכוי להגעה להסדר יציב כל עוד מערכת החינוך הפלסטינית מחנכת לג’יהאד (מלחמת מצווה) נגד ישראל ולאסתשהאד (התאבדות תוך הריגת ישראלים), כאמצעי במלחמה זו.
רפורמה זו חייבת לכלול שינוי בתכני הלימוד, הפסקת הסתה בשיח הפוליטי-ציבורי, באמצעי תקשורת ובמסגדים.
במסגרת הרפורמה יש לחזק ולהעצים פלסטיניים המוכנים לקדם רעיונות של קידוש ערך חיי-אדם ולא קידוש מוות, חופש וזכויות אדם ולא דיכוי.
2. רפורמה כלכלית
מטרת הרפורמה הכלכלית צריכה להיות הנעת הכלכלה הפלסטינית וחיזוקה על-ידי חיזוק אנשי עסקים קטנים ובינוניים לחיזוק מעמד הביניים הפלסטיני.
הניסיון המר של תמיכה כלכלית בסך מיליארדי דולר שהועברו לרש”פ, נכשל.
לדעתי, הסיבות העיקריות לכישלון:
א.שחיתות שהביאה לשימוש לא ראוי בכסף בין אם לצורך התעשרות ההנהגה ומקורביה (כולל החזקת מנגנון גדול של מקבלי משכורות ללא ביצוע שום עבודה או שרות) ובין אם לצרכי טרור.
ב.סדר עדיפויות של ההנהגה שהעדיפה טרור על-פני רווחה כלכלית.
ג.סדר עדיפויות של ארגוני הטרור שהעדיפו עוני ומצוקה לצורך גיוס ההמון למלחמה בישראל על פני רווחה כלכלית. (זו הסיבה שארגונים אלה פגעו במקורות פרנסה כמו אזורי תעשייה והמעברים לישראל).
לפיכך, הרפורמה הכלכלית נועדה לבער שחיתות, ולעודד יוזמות כלכליות של אנשי עסקים, שיהוו את חוט השדרה של מעמד הביניים הפלסטיני, שהוא הבסיס לחברה אזרחית.
3. רפורמה פוליטית
רפורמה זו צריכה להביא לשינוי התרבות הפוליטית.
רפורמה זו צריכה להיות מושפעת ומחוזקת על-ידי הרפורמה החינוכית שתביא להנחלת ערכי תרבות שילטונית ראויה, ותכלול מערכה תקשורתית להנחלת ערכים אלה.
הרפורמה צריכה לכלול הקמת מוסדות לביסוס משטר ראוי, עידוד הקמת עמותות (NGOs) לחיזוק מרכיבי חברה אזרחית, הנחלת ויישום ערכים כמו חופש הביטוי, עיתונות חופשית, זכויות אדם וכדומה.
למדנו שככלל, המנהיגים המערביים מעדיפים דיקטטורים חזקים על פני תהליך פוליטי וחינוכי המביאים להנחלת ויישום דמוקרטיה. הטעות האמריקאית במתן אפשרות לחמאס להשתתף בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית מבלי להתפרק מנשקו, ומבלי לקבל על עצמו תנאים מוקדמים כתנאי להשתתפות בבחירות, מצטרפת לטעות נמשכת של ראיית פעילים דמוקרטיים אמיתיים כ”מתנגדי משטר”, ולכן הימנעות מדינות המערב מלסייע להם.
4. רפורמה בתחום החוק והסדר
היעד בתחום זה צריך להיות “רשות אחת, חוק אחד, נשק אחד”.
המשמעות היא קיומה של משטרה ומערכת אכיפת חוק חזקה, שאינה מאפשרת קיומן של כנופיות וארגונים חמושים כלשהם.
רפורמה זו מחייבת שיקום מערכת אכיפת החוק הפלסטינית על כל מרכיביה: משטרה, פרקליטות ומערכת משפט.
השלטת החוק והסדר נדרשת בערים ובכפרים הפלסטיניים (שטחי A ו-B), ותלויה במידה מועטה בצד הישראלי (כמו בתאומי תנועת שוטרים חמושים, או בתאום פעילות ביטחונית של צה”ל בשטחי A כדי למנוע התנגשות חמושה בין חיילי צה”ל לשוטרים פלסטיניים).
5. רפורמה ביטחונית
במסגרת רפורמה זו צריכה לבצע הרשות את שהתחייבה בעבר:
א.איחוד מנגנוני הביטחון.
ב.פעילות מלאה לסיכול טרור:
1)מודיעינית.
2)מבצעית- סיכולית.
3)חקירה.
4)העמדה לדין.
5)כליאה.
ריבוי המנגנונים בתקופת יישום הסכם אוסלו (1994-2000), אפשר להנהגת הרש”פ לתמרן ולהותיר ארגוני טרור פעילים, ואף להקים ארגון טרור של הפתח (תנזים)- “גדודי חללי אל-אקצא”.
אי קיום מערכת אכיפת חוק ומשפט בטיפול בטרור מאז תחילת יישום הסכם אוסלו ועד היום, העבירה מסר לארגונים שהטרור לגיטימי. התנהלות שנמנעה מלהעמיד לדין רוצחי ישראלים בעוון רצח, אלא למרב, בעוון “פגיעה בסדר הציבורי” או “פגיעה באינטרס הפלסטיני”, וכן תופעת “הדלת המסתובבת”, היוו מסר ברור ללגיטימיות השימוש בטרור נגד ישראל.
לפיכך יש הכרח לבסס מערכת ביטחונית המטפלת בטרור משלב המודיעין ועד לשלב ההעמדה לדין והענישה.
יוזמה אזורית
חשובה בפני עצמה, לנוכח אתגרים ואינטרסים משותפים בינינו לבין שכנינו.
באשר לעניין הפלסטיני: הרתמות מדינות ערב לתהליך “מלמטה למעלה” ברש”פ.
עם קשר או ללא קשר ליוזמה האזורית, יש לפעול למענה הומאניטרי לבעיית הפליטים.
איני בטוח בהצלחת התהליך. הוא תלוי קודם כל בהנהגה הפלסטינית, שכשלה עד עתה בהקמת ישות מדינתית אחראית (accountable), כאמור לדעתי, מתוך בחירה. לכן, אם לא יהיה רצון בצד הפלסטיני לממש רפורמות אלה- אין סיכוי שיצליחו.
כדי לשכנע הנהגת הרש”פ לממש הרפורמות על הקהילה הבינ”ל להשתמש ב”מקלות וגזרים”, ועל ישראל לסייע לתהליך ככל יכולתה.
הרפורמות חייבות להתבצע במקביל!
קיומה ואף הצלחתה של רפורמה כלכלית תלויה בקיום חוק וסדר. ללא חוק וסדר לא ניתן לקיים חיי כלכלה ומסחר תקינים.
קיומן של מיליציות חמושות יביא לסחיטת אנשי עסקים, ולמעשה למימון טרור.
כל אלה לא יוכלו להתקיים אם הדור הצעיר הפלסטיני ימשיך לקבל חינוך המסית אותו לטרור ולהתאבדות ולא לפיוס ולהשלמה עם ישראל.
לכן, הניסיון המערבי לייצר פתרון שהדגש בו בעיקרו על אופק מדיני וסיוע כלכלי על ידי תרומות, נועד לכישלון. למעשה, זו חזרה על מתכונת “תהליך אוסלו” שכשלה, תוך התעלמות מעמדת היסוד הפלסטינית שאינה מכירה בזכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית עצמאית. החשיבה המערבית ש”פריחה כלכלית תביא לשלום, והשלום יביא לביטחון”, הוכחה כלא רלבנטית ומסוכנת לזירה זו.
לתהליך שכזה אין סיכוי, כל עוד הפלסטינים רואים סיכוי בהבסת ישראל, או בלשון אחרת- הסיכוי להתרחשות תהליך שכזה מותנה במה שהבינו בן גוריון וז’בוטינסקי, וניסח זאת היטב ד”ר משה בילינסון במאמר שהתפרסם ב”דבר” ב-23 ביוני 1936 בראשית המאורעות, בתשובה לשאלה העולה שוב ושוב מאז ועד עתה: “עד מתי?” (שאלה שהתכוונה ל”עד מתי נצטרך להילחם?” או “הלנצח נאכל חרב?”). ומשה בילינסון ענה לשאלה וכתב: “עד שהנלהב ביותר והנועז ביותר במחנה האויב, בכל מחנות האויבים באשר הם שם, ידע: אין אמצעי לשבור את כוח ישראל בארצו כי הכרח החיים איתו ואמת הקיום איתו ואין דרך בלתי אם להשלים איתו. זהו טעם המערכה.”
אתגר זה מתחדד מאוד בעקבות ניסיוננו ב-16 השנים האחרונות, משום שניסיון זה משקף את הטעות של המערב באבחון הבעיה וביישום אסטרטגיה מסוכנת למדינת ישראל, שבוודאי לא תוביל ליציבות ולשלום. ההיסטוריון האמריקאי ד”ר דניאל פייפס ניסח זאת היטב במאמר שפרסם בעקבות נאום אבו מאזן בועידת אנאפוליס. נאום בו טען אבו מאזן שהאלימות הפלסטינית נובעת ממצוקה וייאוש, ושהם זקוקים לתקווה. פייפס טען במאמרו את ההיפך: שהאלימות והקיצוניות הפלסטינית אינן נובעות מייאוש (בשל מצבם)- כפי שמקובל לחשוב במערב, אלא דווקא בשל תקווה-התקווה שמדינת ישראל תיעלם.
כל עוד הפלסטינים חושבים שניתן להביס את ישראל הסיכוי שיבצעו רפורמות אלה נמוך, אך כדאי לדרוש מהם ולאפשר להם להתחיל ליישמן, מבלי לסכן אינטרסים ישראלים. עיסוק בהסדר קבע הכרוך בוויתורים ישראליים נוספים, או עיסוק בנסיגות נוספות או פינוי ישובים, מזין את תקוותם להבסת ישראל, אינו משרת את רעיון השלום, אלא את קיצוני האיסלאם הג’האדיסטי ואת המלחמה.
ביטול התקווה להבסת ישראל והיעלמותה, יעודד צמיחתם של רעיונות חדשים הכוללים שיתוף פעולה אזורי לייצוב המצב, ובעיקר עם ירדן ועם מצרים.
לפיכך, על ישראל להתנות כל התקדמות בתהליך עם הפלסטינים ב:
א. הכרה פלסטינית בזכות העם היהודי לבית לאומי ( קרי, במדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי).
ב. בהוכחת ההנהגה הפלסטינית ברצונה ויכולתה לשלוט ולממש את הרפורמות שלעיל.
זו מהות השינוי במדיניות שמוביל ראש הממשלה נתניהו.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
