היום 72 שנים למותו של מנהיגי בית”ר, האצ”ל והתנוע הרוויזיוניסטית. הכנסת התייחדה אתמול עם זכרו ובראש הנואמים עמד יו”ר הבית
אנו מציינים היום
את יום פטירתו
של זאב ז’בוטינסקי.
לפני מספר ימים,
בטקס האזכרה לחוזה המדינה,
אמר מכובדי,
נשיא המדינה,
מר שמעון פרס,
שמפעל ההתנחלות
עלול להביא
לשינוי דמוגרפי מאיים.
אני מוקיר ומעריך
את הנשיא פרס,
כציוני דגול, וכשליח צבור
אהוד ואהוב על כל שדרות העם.
ואולם,
אני חלוק עליו מכל וכל.
תלמידיו של ז’בוטינסקי,
ובתוכם אני,
אינם רואים בהתנחלויות
איום על קיומנו.
עבורנו ההתנחלויות
הן חלק מאחיזתנו בארץ,
ומבטאות באפן צרוף
את זכותנו להתיישב בה.
ישובים ברחבי יהודה ושומרון,
לא מסכנים את קיומנו,
אלא מבטיחים אותו.
בתפיסתנו,
מפעל ההתנחלות, במהותו,
איננו מכשיר אלא זכות;
והתנחלויות,
אינן צודקות יותר או פחות,
לפי המקום האסטרטגי שלהן,
אלא
מתוקף הזכות המוסרית והקניינית שלנו
על ארצנו.
ז’בוטינסקי אמר:
“ציון כולה שלנו”.
המלים הספורות
והבודדות הללו,
הן תמצית משנתו
הלאומית והמדינית.
איננו אורחים כאן,
איננו זרים כאן,
לא באנו לציון
כפליטים נרדפים,
כקרבנות התרים
אחר מקלט בטוח.
לא קבלנו מדינה,
כפיצוי על השואה.
באנו הנה כאדם השב לביתו.
לצערי, היום,
יש כאלה שרואים
בהדגשת הזכות –
דבר מיותר, טרחני.
[עליהם נמנים, גם כאלו,
הרואים בעצמם
תלמידיו של ז’בוטינסקי.
לדידם,
לדבר על זכות היהודים
לחיות בארצם,
משמע להסתבך
ברטוריקה חסרת מעש.
ואלו, עבור ז’בוטינסקי,
ההכרזה הזו,
פעם אחר פעם,
בדבר הזכות על ”ציון כולה” –
הייתה עקרונית ומחיבת.
הזכות על ציון ביססה בעיניו,
את עומק התביעה הציונית,
שנובעת מעמק
התקווה היהודית,
הכסופים והגעגועים.
הוא לא ראה בו שיח מיתר ופומפוזי,
מין קיטבג מכביד
שכבר אין בו צורך;
הוא סבר ששיבת העם לארצו,
גם אם יש בה
מימד של הצלת לאום נרדף,
נובעת ביסודה מזכות,
שאותה אסור להצניע.
ז’בוטינסקי האמין בכל לבו,
שלזכות יש ערך אמתי,
גם בעולם ציני רווי אינטרסים.
עם פרסום
ההמלצות לחלקת הארץ
בסוף שנות השלושים,
זעק ז’בוטינסקי:
“אל תזלזלו בכוח הוויתור!”
” אל תזלזלו בכוח הזכות!”
גם אלו שעל פי השקפתם
יש לוותר על חבלי ארץ,
אסור שישתמע מדבריהם
זלזול בכוח הזכות.
—
אך מחלקת נוספת לי עם
דבריו של נשיא המדינה:
אני סבור שדמוגרפיה
איננה מהוה איום.
אני חש
את כאבו של הציבור הערבי בישראל,
העומד נבוך שוב ושוב,
מול אמירות,
שמצירות אותו,
(או את אחיו, וממילא גם אותו,)
כאיום.
אני מאמין,
שחזונו של ז’בוטינסקי
“בן ערב, בן נצרת, ובני”
הוא אפשרי ואף חיוני,
למדינה יהודית ודמוקרטית.
אוניברסיטת אריאל,
שזכתה רק אתמול
להכרה רשמית,
ראויה לכך בעיני, גם בגלל שהיא מבטאת שותפות כזו.
אוניברסיטת אריאל,
בה לומדים מאות סטודנטים ערבים,לצד סטודנטים יהודים,
היא הוכחה ליכולת שלנו: לחיות יחד,
היא ביטוי לכך שדמוגרפיה
איננה איום אלא הזדמנות: הזדמנות לחיות חיים מלאים של שותפות,
בתוככי המדינה היהודית.
האיומים, נבואות הזעם,
וזעקות השבר בעניין זה,
מסיטים אותנו מהמהות:
מזכותם של יהודים,
לגור בכל רחבי ארץ ישראל;
ומזכותם,
של כל תושבי הארץ הזו,
לקבל חנוך ראוי והשכלה גבוהה, בכל מקומות מגוריהם.
—
מכובדיי,
מורשת ז’בוטינסקי,
הליברלית, הדמוקרטית והלאומית
איננה מזהה עם שיח של “דמוגר-פוביה”.
השיח הזה,
שעסוק מבקר עד ערב
בספירת ראשים,
בין ממזרח לקו הירק
ובין ממערבה לו-
הוא שיח מסכן.
פעם אחת,
משום שבשם הטעון הדמוגרפי
מבקשים להציג את פתרון
שתי המדינות
כפתרון הכרחי וקיומי.
חמור אף יותר, משום שבשם אותו הטעון הדמוגרפי,
קמים אזרחי מדינת ישראל הערבים בבוקר ומגלים שהם איום.
מגלים- שכאשר הביאו
ילדים לעולם
הם למעשה קשרו קשר
נגד מדינת ישראל,
ללא ידיעתם.
רבותי,
מורשת ז’בוטינסקי היא זאת הקוראת לנו
להתייחס ברצינות התהומית ביותר,
לחזון היהודי והדמוקרטי,
שמעמידה מדינת ישראל:
ולא להרפות ממנו.
רק כך,
נוכל למלא בתכן ממשי,
את צוואתו של זאב ז’בוטינסקי.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר