28.9 C
תל אביב
9 ביולי 2020
ליכודניק
ח"כ רובי ריבלין

נאום יו"ר הכנסת, ראובן ריבלין , בהר הרצל – יום העצמאות תש"ע

יו"ר הכנסת העלה את ירושלים על ראש שמחת יום העצמאות

אחי ואחיותיי, אזרחי ישראל ותושביה,

עם שוך תרועת הזיכרון, בקומנו מעל פני מתינו, גיבורי החיל, בהינשא שוב דגלנו קוממיות, נברך: ברוך המבדיל בין קודש לקודש; בין קודש הזיכרון – לקודש שמחת זמן חירותנו.

חג עצמאות שמח!

 "תשועת ישראל תבוא על ידי נביאים; לא על ידי דיפלומטים", סיכם 'אחד העם', את רשמיו מן הקונגרס הציוני הראשון.  

שישים ושתים שנה לאחר שנתגשמה נבואת "אלט-נוילנד", אנו, בני דור התקומה, יודעים היטב, כי תשועת ישראל באה לנו לא מידיהם של נביאים, לא מידיהם של דיפלומטים, אלא רק מידיהם של אלו שהעזו גם להפסיק לחלום, ולהתחיל להגשים; רק מידיהם של אלו שקצו בהמתנה לרגע, בו תקומת ישראל בארצו תעלה  לרצון, לפני קיסר, לפני מלך זר או ממשל; רק מידיהם של אלו שקמו ועשו מעשה;  

כן. רק כך היא תשועתם של ישראל.

לפני מאה וחמישים שנה, וחוזה המדינה – עודנו תינוק, החלה יציאת היישוב היהודי בירושלים מחומותיה החונקות של העיר העתיקה. ראשוני היוצאים, ראשוני הקמים לעשות מעשה, נתקלו בלעגם של קטני האמונה שבדור.

במשך חודשים רבים, ישבו לבדם, אבי-אבותי, ר' יוסף-יושע ריבלין, עם יואל משה סלומון ואחרים, בשכונת נחלת שבעה, אשר היתה יסוד לעיר החדשה, עד שהעזו ראשוני המאמינים, להצטרף אליהם.

רבים מיאנו "לעלות בחומה". פוחדים מהסולטאן, פוחדים מהערבים, פוחדים מזעמו של האל, פוחדים אולי, גם מעצמם. אך בשורתה של הרוח הציונית המגשימה הלכה וכבשה לה מקום בלבבות:  מאה שערים, סוכת שלום, בית ישראל – ושכונות נוספות, — וירושלים החדשה קמה – והייתה למציאות.

עשרות שנים לפני שניסח הרצל את תמצית תורתו הציונית; כבר הוכיחו ברוחם ובגופם, בני ירושלים החלוצים, כי מציון תצא ציונות. מציון – הרבה לפני באזל- יצאה בשורת היציאה מן החומות.

מציון, מכאן, מירושלים, יצתה בת-קול והכריזה: יהודים, קחו את גורלכם בידכם! וקולה, מצא לו הד, בלשונו של הרצל: "אם תרצו – אין זו אגדה".

המעשה הציוני הוא התעוזה, לפעמים של יחידים חלוצים, לזנק בקפיצת אמונה נחשונית, מכמיהה –  לעשייה;   לפרוץ דרך חדשה, גם היכן שנדמה שאין מוצא.

הצו הציוני הוא הצו הקורא לנו, בכל דור ודור, לזהות את החומות – הפיסיות, החברתיות והמנטאליות, המעכבות את יציאתנו לחירות, ולהצליח להתגבר עליהן.

ואומנם, חומות רבות סדקנו ופרצנו. לא רק את החומות שביצרו את כיסופינו לציון פרצנו והפלנו, כי אם גם חומות חברתיות ותרבותיות שבינינו.

 

יחד, סדקנו את החומות שעמדו בין עולים – לוותיקים, בין מזרחים – לאשכנזים.

יחד, החלפנו היכרות מהוססת, רווית דעות קדומות, במנהגים משותפים.

יחד, יצרנו רוח ישראלית חדשה, רבת קולות, עשירה ומתוחכמת.

יחד למדנו, שבעיניים ציוניות, חומות הן מכשול.

 

– – –

אזרחי מדינת ישראל- היום, אנו חזקים דיינו, בטוחים דיינו בצדקת דרכנו, כדי להעז ולהפיל גם את החומות שהזנחנו במהלך השנים, ואשר הנחנו להן לגבוה; אותן החומות, החוצצות בין הרוב הציוני לבין קבוצות שונות בחברה הישראלית – שהחלום הציוני אינו חלומן.

דווקא בעידן של פתיחות תרבותית, אנו עדים היום, לתהליך מסוכן של התבצרות מעמיקה והולכת של כל קבוצה בד' חומותיה. התבצרות זו, מביאה עמה לא רק קיטוב תרבותי, או פוליטי, כי אם גם בידול ממאיר בחיי היום-יום.  

ראו, למשל, לְמה הפכה ירושלים בעשור האחרון: שכונות נפרדות, תחבורה ציבורית נפרדת, מרכזי קניות נפרדים; לחרדים ולחילונים, לערבים וליהודים. גטאות-גטאות, מופרדים בחומות של ניכור, אם לא בחומות של בטון.

ראו, כמה רחוקה המציאות הירושלמית מחזון העיר שחוברה-לה-יחדיו. האם, בעמדנו היום, תחת מתקפה כה קשה וכואבת על ריבונותנו בעיר הבירה שלנו, יכולים אנו לומר, בלב שלם, כי ידנו לא הייתה במעל חלוקתה לשבטים-שבטים, קרעים-קרעים?

שמא, התמכרנו, שוב, לחומות? לאותן חומות, המגנות עלינו, כביכול, מפני ה"אחר", אך למעשה, רק כובלות אותנו לפחדינו? 

 

הפחד שלנו מן ה"אחר" שמעבר לחומה, בפרט בירושלים, ויהא זה ערבי, או חרדי, מנוגד למהותה של הציונות; מנוגד לכל מה שחוללה כאן הציונות, במאה וחמישים השנים האחרונות.

 כמה אירוני הדבר, ש"ציונים אדוקים" ו"פוסט ציוניים" שבקרבנו, מימין ומשמאל, למעשה אינם אלא "פרֶה ציוניים"- יהודים שהווייתם תלויה כמו לפני מאה וחמישים שנה בהתבצרות בחומות: בחומות – בינם ובין כל מי שלא שותף להשקפת עולמם.

מנטאליות חומות הבטון והתיל; מנטאליות ההסתגרות בשכונות הומוגניות, מנטאליות הבריחה מכל דיאלוג עם ה"אחר", — איננה רק הרסנית לתשתית החברתית והאזרחית שלנו;  היא גם זו, שמאפשרת היום את הקולות התובעים את קריעתה של ירושלים.

עתה, כאשר מונפת המאכלת על ירושלים, אפילו עתה, רבים בתוכנו מגיבים לאיום – בפיהוק. שהרי גם ירושלים, היא עניין ל"אחרים", לחרדים, לערבים, לעניים, לדתיים, לכל הירושלמים החשוכים והקנאים, "אי שם, בהרים";

כי עבור רבים, גם ירושלים – היא מעבר ל"חומה", ויש מי שמבקש להציג אותה –  כלא רלוואנטית, ואת תושביה – כ"אחרים".  

מדוע? כי כך קל יותר למכור לנו, שירושלים היא מכשול; שהיא "הבעיה"; כי על ירושלים רלוואנטית, הרי הרבה יותר קשה לוותר.

יכולתנו להדוף את המתקפה על ירושלים תלויה, כמו תמיד, לא בנביאים, ולא בדיפלומטים.

היא תלויה בשאלה האם גם מציון, מודל 2010, תצא ציונות מגשימה, פורצת חומות, או שמא ייצא גמגום גלותי, מתנצל, של הסתגרות מאחורי חומות? 

היא תלויה בשאלה האם נתמודד עם האתגרים שנכונו לנו, כשותפי גורל, או כיריבים?

היום, אנו כבר מבינים, כי ההתמודדות המשותפת שלנו עם האתגרים הציוניים של 2010, איננה מחייבת להדיר את כל מי שאיננו רואה את עצמו כציוני;

איתנים אנו דיינו, כדי לפתוח את שעריה של הישראליות     גם בפני מי שחלומם אינו חלומנו; כדי לבנות חברה אזרחית, יחד, בשותפות, גם עם מי שהציונות איננה "כוס התה שלו";
ואפילו עם מי שאיננו שמח בשמחתנו הערב.

אך בל יטעו בנו: לא תהיה שותפות עם התובעים מאיתנו, לעמעם את זהותה הציונית של המדינה. לא נתנצל: לא על כיבוש קטמון, יפו או צפת, לא על שחרור חברון, ולא על בניינה של ירושלים בירתנו.

 

– – –

 

אסיים בציטוט מדרש, אשר לקחו אקטואלי מתמיד: "ביקש הקדוש ברוך-הוא לתת את ירושלים במידה. אמרו מלאכי השרת לפניו: ריבונו-של-עולם, הרבה כרכים של אומות-העולם בראת בעולמך, ולא נתת מדת אורכם ומדת רוחבם! וירושלים, ששמך בתוכה, ומקדשך בתוכה, וצדיקים בתוכה, אתה נותן בה מידה?! מיד נענה הקדוש ברוך הוא, ואמר: פרזות תשב ירושלים!"

 

אחי ורעי,

ראויה ירושלים לישב פרזות, מבלי חומות המאפילות על הודה;

ראויים אנו, הישראלים כולם, לישב פרזות, מבלי חומות החונקות את חזוננו,

ואגדתנו- מציאות תהיה.

 

חג עצמאות שמח, ירושלים!

חג עצמאות שמח, ישראל!

 

 

 

 

 

 

 

 

משואת היו"ר

 

 

אני, ראובן ריבלין,

בן יוסף-יואל, ורחל,

זיכרונם לברכה;

ירושלמי בן ירושלמים,

מזה שבעה דורות,

נצר לתלמידי הגאון מוילנא,

אשר עלו לירושלים

בשנת תק"ע –  1809,

ולראשוני היוצאים מן החומות;

 

יושב- ראש הכנסת ה- 18.

 

מתכבד להדליק משואה זו,

של יום העצמאות השישים ושניים

למדינת ישראל,

ראשית צמיחת גאולתנו.

 

לכבוד ירושלים,

בירת ישראל השלמה;

הששה, בקיבוץ בניה לתוכה;

שרחובותיה מלאים ילדים וילדות משחקים.

 

 

לכבוד בוניה של ירושלים:

בגילה–   ובטלביה,

בהר-חומה —  ובבקעה,

בעיר דוד —  ובקטמון,

ברמת שלמה — ובממילא.

 

לכבוד מיישבי הארץ,

מרמת הגולן- ועד חולות חלוצה,

ובהם גם בני גוש קטיף,

ששוב עוברים חלוצים לפני המחנה,

ביתד, במשכיות, באריאל,

ובכל חבלי הארץ.

 

לכבוד גיבורי החיל,

"נוטפים טללי נעורים עבריים",

משדרות – ומגוש עציון,

מבית השיטה – ומגבעת היובל;

מגש הכסף,

שעליו ניתנה, וניתנת לנו,

חירותנו.

 

לכבוד גלעד שליט,

ושאר נעדרי צה"ל,

שעדין לא שבו מן המשימה

שאליה יצאו בשליחותנו.

 

לכבוד מפילי החומות שבינינו:

החלוצים החברתיים,

הקיבוצים העירוניים,

הגרעינים התורניים,

תנועות הנוער והמחנכים.

 

ולתפארת מדינת ישראל!

אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר

Related posts

"ריבונות יהודית בירושלים איננה דבר מובן מאליו"

אריק זיו ויזר

ועדיין משטים בהם מאת:רובי ריבלין

אריק זיו ויזר

"יש היום מי שמבקש להשמיד 6 מיליון יהודים,הסבים שלכם לא היו מאפשרים לו להרים ראש"

אריק זיו ויזר

רובי ריבלין: הלקח של אלטלנה לדורות

אריק זיו ויזר

ח"כ ריבלין בדיון בועדת הכספים על המשבר הכלכלי בעולם:

אריק זיו ויזר

ח"כ ריבלין על ההסכם הקואליציוני המתגבש

אריק זיו ויזר

השאר תגובה

דילוג לתוכן