22.4 C
תל אביב
23 באוקטובר 2019
ליכודניק
ד"ר לימור סמימיאן-דרש

לימור סמימיאן דרש – מדוע דרעי נחשב לתקווה פוליטית?

השאלה על חזרתו של דרעי לפוליטיקה צריכה להיות האם, לא מתי
הטיעונים סביב סוגיית חזרתו של אריה דרעי לפוליטיקה מטרידים. בזה אחר זה נשמעים אנשי תקשורת ופרשנים הבוחנים את העניין מבחינה משפטית. מנתחים שוב ושוב את לשון החוק ומודדים את רגע תחילת מניין שנות הקלון.

על בסיס חישובים אלה שואלים אותם אנשים "מתי" יתאפשר לאריה דרעי לחזור. אבל מדוע השאלה על חזרתו של אדם שהורשע בשחיתות היא שאלה של "מתי" ולא של "האם"? והאם, בהינתן גזר הדין שהיה, ונניח שהסתיימה תקופת הקלון, אנחנו כחברה צריכים להשיב אלינו את אותם אנשים לתפקידים ציבוריים ממלכתיים לייצג אותנו ואת המדינה?

אחרים, שכבר השכילו לשאול "האם", סבורים שאסור לו לחזור, אלא אם כן הוא יתנצל על "שהרים ידו על מערכת המשפט". רק אם ייסוג מקמפיין "הוא זכאי" הוא רשאי לשוב. על כך ראוי שנשאל: האם אמונה עיוורת בבית המשפט היא סמל לאזרחות טובה? האם אדם שסבור שנעשה לו עוול מבחינה משפטית, אסור שיחזור, ואילו מעריץ של נשיאת העליון דורית ביניש יכול?

ויש אפילו שחוזרים ומשמיעים הרהורי כפירה בפסק הדין ובגזר הדין, כצידוק אחר לחזרתו של אריה דרעי. על התפיסה הזו צריך לומר: מותר לאדם לטעון שנעשה לו עוול. מותר לו אפילו לדרוש משפט חוזר. אבל אין קשר בין זה ובין ההבנה כי מבחינה ציבורית אסור לנו לאפשר לאדם שהורשע בשחיתות, וכל זמן שלא הוכח אחרת, לשוב להיות נבחר ציבור.

השאלה בנושא חזרתו של אריה דרעי לחיים הפוליטיים אינה הקלון המשפטי. השאלה היא מה זה אומר עלינו כחברה. הרי חברה שמלינה על ההידרדרות המוסרית והערכית שלה, שנוקטת יד מחמירה כלפי שחיתות שלטונית, צריכה להחזיק באמות מידה ערכיות, שהן יותר מכללים משפטיים של "עשה" ו"אל תעשה".

העניין הערכי כבר לא מעניין אותנו
אחרי כל אלה יש טיעון אחד שאפשר להגיד עליו שהוא המקומם מכולם. מדובר, כמובן, במוסר הכפול של המבקשים את חזרתו של דרעי על בסיס דעותיו היוניות. הרי בסופו של דבר, הדיון על חזרתו של אריה דרעי לפוליטיקה עוסק, בעצם, ביכולתו של דרעי לתרום למדינה ולחברה, ובודק כיצד עמדותיו היוניות יכולות לקדם את תהליך השלום.

אדם כזה, אומרים, ראוי שיחזור. אפשר רק לדמיין איזו זעקה היתה נשמעת אילו ימני קיצוני היה מבקש לחזור לחיים הפוליטיים במקרה דומה. אפשר להניח שהסוגיה המשפטית הייתה נזנחת והיינו נמצאים בעיצומה של סערה ציבורית על המוסר החברתי שלנו. במידת הצורך, כדי להבטיח שהציבור לא יטעה בבחירתו, גם היה מופעל לחץ על הכנסת לשנות את החוק כדי למנוע את חזרתו.

לא צריך ללכת רחוק כדי לקבל דוגמאות. אפשר פשוט להחליף בין אריה דרעי לאלי ישי, למשל, ולשמוע את התגובות. ואולי גם להזכיר שעל שר החוץ אביגדור ליברמן, שהוא במקרה יו"ר ישראל ביתנו, שעוד לא הוגש נגדו כתב אישום, כבר נכתבו עמודים על עמודים שמסבירים מדוע ליברמן היה צריך לפרוש. אבל אדם שהורשע כמו אריה דרעי? דרכו סלולה בחזרה לפוליטיקה, אם רק יוכל להיות "שגריר של שלום".

האם נולד אתרוג חדש? האם השתלבות בצד הנכון של המפה הפוליטית והחברתית פותרת אותנו מסוגיות אתיות? מה שמקומם בעיקר אינו המצב החוקי שמאפשר זאת, אלא הלך הרוח הציבורי. קל לצאת בקמפיין "מושחתים נמאסתם", כשהאחריות כולה מוטלת על הפוליטיקאים עצמם. אבל כשהאחריות עוברת מהם אלינו, העניין הערכי כבר לא מעניין אותנו.

Related posts

קודם בלימה, עכשיו תנופה /מאת:לימור סמימיאן-דרש

אריק זיו ויזר

האם אובמה מקריב אותנו?

אריק זיו ויזר

עדר של שוטים

אריק זיו ויזר

ממגילת העצמאות לפייסבוק- ההסברה של מלאני פיליפס

אריק זיו ויזר

קודם בלימה, עכשיו תנופה /מאת:לימור סמימיאן-דרש

אריק זיו ויזר

צאו מהתבנית /מאת:לימור סמימיאן-דרש

אריק זיו ויזר

השאר תגובה

דילוג לתוכן