פרק רביעי בדברי הימים – הבלגה אל מול סזון הודות לבגין
י”ז בשבט תש”ה – 30.1.1945
אנשי האצ”ל החרימו יהלומים בשווי של 40 אלף לא”י במשלוח הדואר מתל אביב ללוד
. בספרו “המעמד” כותב על כך איתן לבני: ” מן הראוי לזכור, ש”הסזון” הטיל עלינו מעמסה כספית כבדה, שכן רבים מחברינו נאלצו להסתלק מבתיהם מפחד הלשנות…ל”פליטים” רבים אלה היינו חייבים לסייע במציאת קורת גג ולדאוג לקיומם, גם צריך היה לדאוג למשפחות הגולים באריתריאה ולמשפחות האסירים שישבו בלטרון או בבתי כלא…המעקבים וההסגרות הכבידו עלינו מאוד. אנשי “הסזון” הבינו היטב, שאם יצליחו לגדוע את הזרוע הכספית שלנו, אולי יעלה בידם להנחית עלינו מכת מוות. היה עלינו למצוא דרך להתגבר על קושי זה, ובמהירות. והנה ב-30 בינואר 1945 עלה בידנו להתגבר על המצוקה הכספית בפעולה נועזת אחת, שהביאה לנו שלל של 40 אלף לא”י בדמות שני שקים מלאים יהלומים (סכום עתק באותם הימים), וזה אפשר לנו לעבור את סערת “הסזון” מבחינה כספית…” (מן הראוי לציין, שליהלומנים עצמם לא נגרם כל נזק כספי מאותה “החרמה”, כיוון שהיה מדובר במשלוח באמצעות הדואר הבריטי, שהיה מבוטח על ידי חברות ביטוח בריטיות).
חרף התנגדות גואה והולכת של מפקדים ואנשי שורה מפקדת האצ”ל שבה ומאשרת את מדיניות “ההבלגה” של בגין כלפי פעילי “הסזון” ”כל אותה תקופה” – מציין איתן לבני בספרו “המעמד” – “הסתובבו חברים מרי נפש וקמוצי אגרוף והתקשו לעכל את הפקודה הנחרצת, להתאפק ולא להגיב…גידי נהג להתהלך אז כשבכיסו קופסת גפרורים מלאה חומר נפץ עם נפץ ופתיל, הוא הודיע לנו, שאם ינסו לחטוף אותו, ישליך על החוטפים את המטען הקטן וינסה לברוח, בכל מקרה, אמר נחרצות, לא יהיה מוכן ליפול בידי החוטפים כפרי בשל…”. עקב ההתמרמרות בשורות האצ”ל שב ועלה הנושא לדיון חוזר במפקדה. בגין עמד על דעתו ולא שב ממנה כמלוא הנימה: “לא תהיה מלחמת אחים, לא יישפך דם אחים, אולי יישפך דמנו – אבל אנחנו לא נשפוך דמם של אחרים…” לאחר ויכוח נוקב הוחלט לקיים הצבעה; עמדתו של בגין אושרה ברוב של שלושה – נגד שניים. ”האצ”ל הוסיף להבליג עד יומו האחרון של הסזון וגם שילם את מלוא המחיר”, מעיר בעצב איתן לבני (“המעמד עמ’ 124 ).
ז’ בניסן תש”ה – 22.3.1945
חכים ובית צורי נדונו למוות והוצאו להורג בקהיר בעודם שרים את “התקווה”.
במשפט שהתנהל בקהיר נגד חכים ובית צורי הודו השניים, כי נשלחו על ידי לח”י להתנקש בלורד מוין האחראי למדיניות הבריטית במזרח התיכון ולמדיניות האנטי יהודית בארץ ישראל. חמישה שופטים ישבו בדינם – שלושה אזרחיים ושניים צבאיים (שכן, מצרים עדיין הייתה שרויה באורח רשמי במלחמה ונשיאת נשק שלא כחוק שיוותה אופי צבאי למשפט). שלושה סנגורים – מטובי הפרקליטים המצרים – הועמדו מטעם השלטונות לשני הצעירים, והללו ניסו כמיטב יכולתם להעלות את המשפט על פסים מדיניים: הם חזרו וטענו, כי המעשה בוצע לא על רקע פלילי, אלא מתוך רגשנות פוליטית של בנים נאמנים לעמם. מה שהקניט את השופטים במיוחד – הייתה הזדהותם של הסנגורים המצרים עם ההשקפה הציונית; מתוך שבאו ללמד סנגוריה על מעשה הצעירים נתפסו לטיפוח הרעיון המרכזי, שדחף אותם להתנקשות, ועמדה זו של פטריוטים מצריים הייתה לצנינים גם בעיני השליטים הבריטים בקהיר. בייחוד הצטיין בית-צורי בנאומו המזהיר, שנמשך למעלה משעתיים, תוך התכתשות בלתי-פוסקת עם אב בית-הדין, שביקש לקטעו ולא להניח לו להפליג “בדברי תעמולה נגד בריטניה (אומה ידידותית למצרים)”. בית צורי הטעים בנאומו, כי לא הציונות הייתה המניע לפעולתו אלא עצם העובדה, שבן ארץ-ישראל הוא, הלוחם לעצמאות מולדתו נגד השלטון הזר, המדכא, ומבחינה זו קיימת הזדהות אינטרסים בין שתי התנועות הלאומיות, במצרים ובארץ ישראל, ומן הראוי היה שתעשינה יד אחת”.
אלא שכל זה היה ללא הועיל.
במרוצת שמונה ימי הדיונים נתברר, כי יד הקטגוריה על העליונה. חברי בית-הדין סירבו לסטות מן הקו היורידי ודחו את דרישותיהם של הנאשמים להעביר את משפטם לבית-דין בינלאומי; אף על פי כן עדיין הבהב שביב של תקווה להמתקת הדין. דעת-הקהל הסמויה במצרים לחמה בהסתר להענקת חנינה לצעירים, בייחוד נתגלתה אהדה לצעירים בקרב הסטודנטים המצרים, שקראו לחבריהם ללמוד מן המחתרת העברית ולסגל לעצמם את תכונת ההקרבה העצמית האופיינית ללוחמיה. ואז נחלץ וינסטון צ’רצ’יל לפעולה והכריע את הכף לחובה. בנאום קטרוג חריף שנשא ב-27 בפברואר,1945 בבית- הנבחרים הבריטי הכריז: “אין ספק, כי יש להגביר את אמצעי הביטחון במצרים, ומעל לכול להקפיד, כי ביצוע גזר-דין שהוצא על אנשים שנתבררה אשמתם ברצח מדיני – יהא מהיר ולמופת!”
בית צורי וחכים נדונו לעונש מוות והוצאו להורג בקהיר ב-22 במרץ 1945 בעודם שרים את “התקווה”. הם נטמנו בבית העלמין היהודי בקהיר.
שלושים שנה לאחר מכן, בשנת 1975, בהסכם חילופי השבויים עם מצרים, הועלו גופותיהם לישראל והם נקברו בטקס צבאי ב”חלקת עולי הגרדום” בהר הרצל.
8 במאי 1945 – כ”ד באייר תש”ה
מלחמת העולם השנייה הסתיימה – גרמניה נכנעה ללא תנאי
האצ”ל מתארגן לחידוש הפעילות נגד השלטון הבריטי
ניצחון בעלות הברית שם קץ לסיוט ארוך והכול נשמו לרווחה. יחד עם זאת, תחושת ההקלה שחש היישוב הייתה מהולה בחרדה לבאות. הפרסומים והצילומים על מחנות ההשמדה עוררו פלצות ודאגה לגורלה של שארית הפליטה; בעוד הנהגת היישוב המאורגן עדיין שרויה במבוכה לגבי המשך מדיניותה כלפי השלטון הבריטי (שלא חזר בו מנעילת שערי הארץ בפני ניצולי השואה) – החליטה מפקדת האצ”ל, שהגיעה העת לחדש את ההתקפות במלוא ההיקף על מטרות השלטון הבריטי בארץ, לאחר שאלה צומצמו מאוד בעטיו של “הסזון”, ולכלול מעתה גם אובייקטים צבאיים.
יוזמות בתחומי הפיתוח בתקופת “הסזון”
“הסזון” הגביל מאוד את יכולת הפעולה של האצ”ל בשטח, אולם נבצר ממנו לפגוע
בכושר החשיבה וההמצאה של אנשיו בתחום הפיתוח. “על רקע זה – מספר איתן לבני – הגה גידי, שהיה בעל ידי זהב ומוח טכני יחידי במינו, רעיונות חדשים…”. אחד מהם היה ייצור מרגמות שניתן להפעילן באמצעות בקבוקי השהיה.
מספר על כך שרגא עליס, שכינויו היה חיים טויט (ספר גידי – עמ’ 290-291 ): “גידי צפה תמיד קדימה בחיפוש אחר אתגרים חדשים. יום אחד – היה זה בשנת 1944 – הוא בא ואומר: ‘חיים, הגיע הזמן שנקים מפעל לייצור נשק…’. לא עברו ימים רבים והמפעל, אכן, הוקם בשטח של כמאה מטר ברחוב הרצל 83 בתל אביב; למרבה הפלא, הוא אף פעל לגאלית במסגרת של חברה והיו לנו שם מכונות ואפילו מחרטה…”.
“היה זה בית המלאכה הרציני הראשון של האצ”ל”, ממשיך שרגא, “אמנם פה ושם נעשו בעבר כמה עבודות ייצור קטנות, שענו על צורכי השעה, אך בית המלאכה ברחוב הרצל היה הראשון, שראוי היה להיקרא, מפעל ייצור נשק.
נושא הייצור העיקרי היה מרגמות ופגזים, אולם עוד בטרם היה סיפק בידנו להתארגן כהלכה, הגיע עמיחי עם רעיון מבריק, לייצר מרגמה מתוחכמת. הוא ישב על המדוכה כמה ימים ולילות וכשהושלמה המלאכה, יצאנו לערוך ניסוי ראשון (שלא צלח) בחולות חולון. גידי לא אמר נואש, אסף את כל החלקים, הסתגר בבית המלאכה ובדק וחזר ובדק כל פריט ופריט, פירק והרכיב, ושוב פירק ושוב הרכיב, וכעבור כמה ימים בישר בשמחה: ‘גיליתי את מקור התקלה…אין עוד צורך בניסויים, מעתה ניגש לייצור ממשי של סדרה בת 25 מרגמות, שתאפשר לנו לבצע פעולה גדולה בהיקף ארצי’…”.
כ”ט באייר תש”ה – 12.5.1945
סוף תקופת “הסזון הגדול
האצ”ל מזהיר את הקהל מלבוא למשרדים ממשלתיים העומדים להיות מותקפים
לאחר תקופת החטיפות והרדיפות מצד “ההגנה” וגרורתה (הפלמ”ח), מודיע האצ”ל על חידוש פעולותיו המלחמתיות נגד השלטון הבריטי. כרוזים ברחבי הארץ הזהירו את הקהל מלבוא למשרדים ממשלתיים, העומדים להיות מותקפים בעתיד הקרוב.
ד’ בסיוון תש”ה – 17.5.1945
האצ”ל מחדש את התקפותיו על מטרות השלטון הבריטי בארץ כולל אובייקטים צבאיים
יחידות האצ”ל הפעילו את המרגמות “המתוחכמות”, שהוטמנו נגד משטרת שרונה ובניין הבולשת ביפו. (המרגמות מול מלון המלך דוד בירושלים נתגלו על ידי אנשי ההגנה, שהודיעו על מיקומן לבריטים ופורקו על ידם). גשם זלעפות, שירד בליל ה-12 במאי, הרטיב את אבק השריפה ושיבש את פעולת המנגנון, ורק שתיים מהמרגמות פעלו (האחת, מתוך ארבע, שהוצבו מול משטרת שרונה, והשנייה מול מרכז הבולשת ביפו). אולם גם כך – השתיים שפעלו והאחרות שהוצבו בעקבותיהן – גרמו למהומה רבתי ולמבוכה בקרב הבריטים.
ההשפעה הקטלנית של ירי המרגמות על המוראל של אנשי הצבא והמשטרה הבריטיים
מה שהספרות “מטעם” אודות מלחמת-השחרור העדיפה שלא להרחיב עליו את הדיבור:
על הרושם האימתני, שעשו המרגמות הללו על הבריטים, כותב ניקולאס בתל (המשולש הארץ-ישראלי”, עמ’ 168-167 ): “ב-14- במאי 1945 הפיץ אצ”ל כרוזי אזהרה בירושלים בשלוש השפות הרשמיות: ‘הכרוזים היו מודפסים יפה, מציין סרן ג’ פ’ ווייטפילד : ‘הם תבעו מממשלת הדיכוי’ לפנות את כל האנשים – פקידים וסתם אזרחים – מכל הבניינים המוחזקים על-ידי הבריטים בארץ-ישראל: האוכלוסייה האזרחית התבקשה, לטובתה, להימנע מעתה ועד לביטול האזהרה הזאת מביקורים במשרדי ממשלה, או אף מהתקרבות אליהם…’
”לא היה זה איום-סרק”. ממשיך ווייטפלד, “בו ביום נתגלו במחפורת שלוש מרגמות טעונות, מטווחות אל מחנה המשטרה בשרונה ומיועדות ליירי באמצעות מרעום-השהיה. ב16- במאי התפוצצו ארבע פצצות-מרגמה בנות 40 ליטראות ליד אותו מחנה, ושתי פצצות אחרות התפוצצו ליד תחנת-המשטרה ביפו. נגרם נזק, אך לא היו אבדות בנפש… אזרחים לא יכלו לפנות כל בניין שהיה בבעלות הממשלה. לא היה להם מקום אחר להתגורר בו…”, מעיר וויטפלד.
אצ”ל המשיך בהצבת המרגמות תוצרת-בית והבריטים כינו פצצות-מרגמה אלה V3, על שם הרקטות הגרמניות V1 ו-V2, שהונחתו על לונדון…
מספר על כך א’ פ’ הורן, מבכירי המפקדים במשטרת המנדט (בספרו, job well done A): “מרגמות אלה היו מוצלחות מאוד. אצ”ל נהג לטלפן אל תחנת משטרה ולהודיע: ‘מרגמה מטווחת עליכם ועומדת להיירות הלילה’. הגאווה לא הניחה לנו לפנות את התחנה. חשנו שאנו נושאים על שכמנו את כל עולו של הדגל הלאומי הבריטי. לכן היינו יושבים כל הלילה, נשטפים זיעה קרה, משחקים קלפים וממתינים ליירי המרגמה. לילות אחדים כאלה היו נוטעים בנו את התחושה, שאנו משחקים ברולטה רוסית. עצבינו נמרטו, וזה רע מאוד בתחנת-משטרה קטנה. באחד הימים מצאנו בחיפוש שגרתי שתי מרגמות שהיו מכוונות אל בימה, שעליה עמד לורד גורט לחלק עיטורים. ייתכן שהיו מרגמות אחרות, שלא גילינו. מובן מאליו, שהזהרנו אותו, אך הוא אמר: ‘סוף כולנו למות, רבותיי, הטקס חייב להיערך…”.
הספרות הישראלית מעולם לא הרחיבה את הדיבור בנושא המרגמות הללו, אך הייתי אומר, שזה היה הדבר היחיד שהשפיע השפעה שלילית מאוד על המוראל שלנו”, הודה הורן.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
