32.3 C
תל אביב
25 ביוני 2024
ליכודניק
עמנואל ויזר

שנאת חינם עו”ד עמנואל ויזר

מזה מספר שבועות שאני עומד ומשתאה למראה חילופי המהלומות המילוליות (בינתיים…) בין תומכי “מנהיגות יהודית” ומתנגדיה, ובין תומכי ביבי לתומכי סילבן, כשבזכרוני עולים סיפורי חורבן בית שני המספרים על המלחמות הפנימיות שניהלו מגיני ירושלים אפילו בשעה שהצבא הרומי צר על העיר. גם אז היריבות האישית שהביאה למלחמת האחים, התחפשה ליריבות אידיאולוגית. הסיפור הידוע ביותר בהקשר זה הוא הסיפור על קמצא ובר-קמצא, אשר מי שמכיר אותו מוזמן לדלג ארבע פסקאות להמשך:

לאחד מעשירי ירושלים היה חבר שנקרא קמצא, ושונא שנקרא בר קמצא. אותו עשיר ערך משתה ושלח את משרתו להזמין למשתה את  קמצא, אך המשרת התבלבל והזמין דווקא את בר קמצא. באמצע המשתה, רואה בעל הבית את בר קמצא, ודורש ממנו להסתלק. בר קמצא ביקש מבעל הבית שלא יבזה אותו לפני האורחים, והציע אפילו לממן את המשתה כולו, אך בעל הבית סירב, תפש אותו בידו, וזרק אותו מהבית. במשתה נכחו תלמידי חכמים, אך הם שתקו ולא מחו על התנהגות בעל הבית.

ברצותו לנקום בתלמידי החכמים שלא ניסו למנוע את הפגיעה בו, החליט בר קמצא לנקום והלך וסיפר לקיסר רומי שהיהודים מרדו בו. בר קמצא אף הציע לקיסר להעמיד את היהודים במבחן ע”י כך שהקיסר ישלח קרבן לבית המקדש, וכשיהודים יסרבו להקריב את הקרבן יווכח שאכן הם אינם מקבלים את שלטונו.

הקיסר הסכים, ומסר לבר קמצא עגל משובח, כדי שיקח אותו לבית המקדש. בדרך, הטיל בר קמצא מום בבהמה, ביודעו שעל פי ההלכה בהמה בעלת מום אסורה לקרבן. אלא שכדי ללגרום לקיסר לכעוס על היהודים, דאג בר קמצא לכך שהמום יהיה זעיר – כזה שמי שאינו מקפיד על ההלכה לא יראה בו מום כלל.

ואכן, התכנית פעלה. בתחילה, רצו חכמים להתיר את הקרבת הקרבן כדי למנוע את העימות עם הקיסר, אך לבסוף החליטו שלא, כי חששו שמא יאמר העם שהם התירו להקריב קרבן בעל מום. אחר כך, שקלו להרוג את בר קמצא משום שהטיל את המום בקרבן, אך גם ממהלך זה נמנעו מחשש שהעם יחשוב שדינו של כל מי שמטיל מום בקרבן – מוות. לכן, הסתפקו באי הקרבת הקרבן הפסול. הקיסר, האמין שהיהודים מרדו בו, והתוצאה היתה חורבן ירושלים.

בסיפור זה, יש מספר לקחים היפים גם לימינו אנו. הראשון והבולט מכולם הוא הנזק שמביאה השנאה. לא ייתכן, שהתגובה למי שאין אנו מסכימים לדעתו תהפוך לתגובת כעס ושנאה. האבסורד מגיע עד כדי כך שלפני כמה ימים כתב כאן מישהו מתומכי “מנהיגות יהודית” והאשים את חדווה שפיגל – שהיתה מהבולטים שבמאבק נגד ההינתקות – כי היא איפשרה לשרון לבצע את ההינתקות. מצד שני, מאשימים תומכי נתניהו (שלא זכור כמי שנאבק בהינתקות דוקא) את אנשי “מנהיגות יהודית” כי הם שגרמו להינתקות בגלל תמיכתם בעבר באולמרט. ומצד שלישי, באים תומכי סילבן שלום ומאשימים את נתניהו בכך שמדיניותו הכלכלית היתה הגורם למפלת הליכוד בבחירות – כל זאת כשרק לא מזמן הם נאבקו להוכיח כי נתניהו בסך הכל ממשיך את המדיניות שהחל בה סילבן שלום. המלחמות הפנימיות והסכסוכים בתוך המחנה נובעים מכך שהליכוד לא עוסק בנושאים האמיתיים – נושאי מדיניות וחברה – וכל מה שנותר לעשות זה להוציא את האנרגיות על מאבקי כח.

הלקח השני הוא הסכנה שבנסיון להיראות טוב בעיני הציבור. הנימוק שהעלו חכמים מדוע לא להקריב את הקרבן, ולחילופין מדוע לא להרוג את מי שמנסה להביא אסון על העם, היה החשש מהאופן בו יתפאש הדבר ע”י העם. לו היו עושים את שנדרש לעשות, ופחות מנסים להתחכם, ייתכן והיה נמנע החורבן ואלפיים שנות הגלות שבעקבותיו.

אז בואו נסתכל לאמת בפנים:

ראשית, לגבי “מורשת ז’בוטינסקי” – עם כל הכאב, הליכוד אינו מי שממשיך את מורשת ז’בוטינסקי, מכיוון שהליכוד נוצר מאיחוד תנועת החירות עם מפלגות אחרות שאינן מחוייבות למורשת זו. לצערי, נראה שגם מרבית הכותבים כלל אינם יודעים מהי מורשת זו. אין המדובר רק בתקיפות כלפי האויב. קיר הברזל אינו קיר של כח, אלא קיר של עוצמה. על מנת לבנות את “קיר ברזל” של ז’בוטינסקי, לא די בנשק, בכח צבאי ובעיקשות. נדרשת לכידות לאומית וחוסן פנימי. נדרש שכל אזרח ידע מהי חובתו כלפי המדינה, אבל גם שהמדינה תדאג לכל אזרח לדיור, רפואה, אמצעי קיום וחינוך הולם – כדי שהאזרחי ירגיש שהוא באמת חלק מהחברה וירגיש גאה במורשת המשותפת. מדינת ישראל עברה בשנים האחרונות משבר חברתי וכלכלי חמור ביותר. האם מישהו במרכז הליכוד, במזכירות או בסיעה נהפעיל את התנועה כדי להשפיע בתחומים אלו? אפילו מה שהליכוד אמור להיות מחוייב אליו – חוקת התנועה ומצע הבחירות – הם מסמכים שההתייחסות שלהם לנושאים אידיאולוגיים עורפלה במכוון. וכשהבסיס מעורפל, אין פלא שהתנועה כולה הולכת לאיבוד.

שנית, לגבי “מנהיגות יהודית”. המדובר בקבוצה רעיונית שלא צמחה בתוך הליכוד, ושרוצה להשפיע על עמדות הליכוד ודרכו על הנהלות המדינה. גם אם לא מסכימים עם עמדותיה, הן לא הופכות אותה לבלתי לגיטימית. אפילו העובדה שמרבית מתפקדי הליכוד ביו”ש לא הצביעו לליכוד, אינה שונה ממה שעשו חברי ליכוד ותיקים – כולל חברי מרכז וראשי סניפים – בבחירות המוניציפליות, כשמסיבות אישיות (ולא אידיאולוגיות) הצביעו עבור מפלגות אחרות ולא לליכוד ובכך תרמו לתחושת המיאוס בציבור. לכן – אפשר ומותר להתנגד לדרכה של “מנהיגות יהודית”, אפשר ומותר לחשוב שהתנהגותם שגויה ומזיקה לליכוד ואפשר ומותר לרצות להחליש את כוחם הפוליטי. אבל אין הצדקה להפוך את ההתנגדות הזו לחרם.

שלישית – לגבי סיעת הליכוד בכנסת. רבים מנאמני הליכוד חשים כאב על אי הצלחתם של עוזי לנדאו, מיכי רצון, אהוד יתום ואיוב קרא להבחר בפעם הזו לכנסת, ומפנים אצבע מאשימה אל תומכי שרון שנותרו בליכוד. זו טעות. מי שגרם לאי כניסתם של חברינו אלה הם דווקא נאמני הליכוד. הנה ההסבר:

נאמני שרון לא יכלו לשלול קולות מחברי הכנסת  נאמני הליכוד. כל מה שהם יכלו לעשות זה לא להצביע עבורם – וכך עשו. לעומתם, רבים מחברי המרכז הנאמנים, שחתמו על “התחייבות של כבוד” הפרו את התחייבותם והצביעו גם עבור חברי כנסת שלא נמנו על הנאמנים (“אותו אנחנו חייבים בכנסת” “הוא יביא לנו קולות” “אני מחוייב לו אישית” ועוד נימוקים מסוג זה). כיוון שמיקומו של ח”כ ברשימת הליכוד נגזר מסך כל הקולות שקיבל, חברי הכנסת שנהנו מקולות תומכי שרון בצירוף קולות נאמני הליכוד עלו למעלה, ולעומת זאת חברי הכנסת המזוהים יותר מכל עם נאמני הליכוד – נפלטו החוצה.

רביעית – תומכי ההינתקות ומתנגדיה: המאבק המר בשרון וחבורתו נבע בראש ובראשונה מהרמאות, השקרים וגניבת המנדט שאותם הוביל שרון. לפני הבחירות האחרונות, נקט שרון בצעד המתבקש, ופרש עם תומכיו מהליכוד להקים מפלגה התואמת את רצונותיו. מי שמכהנים כיום כחברי כנסת מטעם הליכוד בחרו מצד אחד להשאר בליכוד ומצד שני נבחרו ע”י המרכז לאחר פרשת ההינתקות. גם אם לא כיבדו את החלטות התנועה בקדנציה הקודמת הרי שהמרכז נתן בהם אמון מחודש למרות התנהלותם. לכן, אין מקום כיום להתקפות בנושא זה.

חמישית – מה שמבדיל בין פוליטיקה לגיטימית לבין טפילות ומציצת לשד הציבור הוא התווית הדרך. מפלגה לגיטימית, מציגה לציבור דרך ומטרתה לממש דרך זו. מפלגת טפילים קיימת כדי להיות בשלטון ומציגה לציבור את הדרך שלדעתה תאפשר לה לשלוט. המפה הפוליטית היום רוויה במפלגות מהסוג השני וגם בליכוד יש מי שדוחפים לכיוון זה. התוצאה של נטישת הערכים והמרדף אחר הכסא היא החלשת מדינת ישראל והעמדת עצם קיומה בסיכון. הרצון להתחנף לציבור מביא להפיכת התבוסתנות לאידיאולוגיה. כך קורה, שהליכוד מציג היום עמדות שבעבר נחשבו לעמדות השמאל הקיצוני.

אם ברצוננו לשמור על תנועת הליכוד כתנועה חיה, ואם ברצוננו באמת לפעול לטובת המדינה, חייבים להתעשת. השלב הראשון הוא הכרעה אותה צריך כל אחד לקבל לעצמו – להימנע ממאבקים אישיים, לכבד הכרעות דמוקרטיות גם אם אינן תואמות את עמדתו האישית, ולחוש מחוייבות כלפי החברים למפלגה. בשלב השני, יש לכנס את המרכז ולגבש מצע ועקרונות ברורים ומחייבים. בשלב השלישי, יש להקים ועדות שיפעלו הן בתחומים החברתים, הן בתחומים הכלכליים (ברמה המקומית וברמה הממלכתית) והן בתחומים המדיניים. חברי המרכז וחברי מועצות הסניפים צריכים לפעול באמצעות חברי הכנסת וחברי מועצות הרשויות המקומיות כדי לסייע לחברה בה הם חיים ולאנשים הנזקקים לעזרה. זו הדרך הלגיטימית היחידה לזכות באמון הציבור.

נכון, כשלונה הצפוי של ממשלת “קדימה” יכול שיגרום לציבור לשוב ולהצביע “ליכוד”, אבל אם הליכוד לא יתחיל לנהוג כשליח ציבור נאמן, הצבעה זו תהיה הצבעה של חוסר ברירה והליכוד יאבד שוב את השלטון ברגע שתצוץ אלטרנטיבה.

הליכוד גורש מהעיר, ספג את המלקות ושילם את הקנס – בואו לפחות ניפטר מהדגים הבאושים.



אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר

אולי גם זה יעניין אותך

מדוע לא אצביע לביבי עו”ד עמנואל ויזר

אריק זיו ויזר

הליכודניקים האמיתיים באים

אריק זיו ויזר

הסמרטוט והלכלוך עו”ד עמנואל ויזר

אריק זיו ויזר

קריאה למגזר המייסדים ולגימלאים /מאת:עמנואל ויזר

אריק זיו ויזר

אילן, ענפים ופירות באושים – תגובה ליעקב מאור עו”ד עמנואל ויזר

אריק זיו ויזר

הליכוד המתיישן עו”ד עמנואל ויזר

אריק זיו ויזר
דילוג לתוכן