28.7 C
תל אביב
30 בספטמבר 2020
ליכודניק
דעות

רותם מירון: חפירות חפירות תרדוף

מי שלא חופר במהלך השבוע, לא זוכה לאכול את הראש בשבת. מחשבות נוגות על מנהיגות יהודית, שהייתה ואולי איננה עוד.

 

 

 

לפני שאתחיל, אקדים ואתן גילוי נאות. משך יותר מ10 שנים הייתי חלק ממנהיגות יהודית. לכל אורך הדרך אני חש שהייתי "הציר החורק". אף פעם לא הסכמתי, תמיד היו לי השגות, וכדרך היהודים תמיד "עין אחת צוחקת ועין אחת בוכה". יש הרבה דברים שלא תקינים במנהיגות יהודית, ומוטב ביקורת אכזרית וחסרת רחמים, מאשר להמשיך ולדשדש במרדף אחרי הזנב של עצמנו. להלן כמה מחשבות שאני רואה כמהותיות להמשך הדרך.


 

חוסר יכולת אותנטית לביקורת עצמית. במהלך כל כהונתו הקפיד משה פייגלין להקיף את עצמו באותו מעגל קטן ונעים של מעריציו (רק אומר את השמות הבאים – רונית, ניצה, שי, מיכאל פואה, עמנואל, אוהד, ומי שמצוי אך טיפה במנהיגות כבר יבין לבד על איזה מעגל אני מדבר). זוהי למעשה הדרך הקצרה ביותר להרוג כל ניסיון אותנטי לביקורת עצמית. בנוסף נגדע באיבו הניסיון לייצר משקל נגד של "מועצת פעילים חברי מרכז וחברי מועצות" בתוך מנהיגות יהודית, מעין גרעין קשה (אך רחב יחסית) של פעילי ההארד-קור של החטיבה ("קציני החטיבה מתוקף כהונה"). נראה שמשה והפמליה לא הפנימו את מבנה הליכוד, שדורש נוכחות לכל סניף בנפרד, תוך עצמאות מה בתוך הסניף, ודיאלקטיקה כלפי מטה, כלפי מעלה, ובאופן רוחבי בתוך הסניף. מובן שלא ניתן באמת להפריד בין הקצונה הבכירה (חברי המרכז) של מנהיגות לבין הקצונה הזוטרה (חברי מועצת הסניף), וגם לא נדרש, שכן כולנו נלחמים שכם אל שכם נגד דרך המוות המדממת של אוסלו. מה שמביא אותי לנקודה הבאה.



חטיבת מנהיגות יהודית – מח"ט, סמח"ט ועשרת אלפים חפ"שים. בשום צבא בעולם לא נלחמים בשיטה המפגרת שבה נוהלו הפעילים של מנהיגות יהודית. יש ראש, יש סגן, ובזה פחות או יותר זה מסתיים. יש הרבה רעש לבן מסביב, ויש אינסוף חפירות, אך יש לאמיתו של דבר, מעט מאד תקשורת. חפירה זה אימייל. חפירה זה SMS. זה זול, זה נוח, וזה בעיקר "שגר ושכח". אך הביטו בפלא, גם המקבלים שוכחים באותה מידה. שגר ושכח זה שגר לפח. זאת איננה תקשורת. תקשורת זה בן אדם שגר איתי ביישוב, שקופץ לביקור ומתקשר איתי פנים מול פנים. אבל אז אני גם אענה לו. ואת זה אנחנו הרי לא רוצים בפמליה המצומצמת של משה פייגלין (לא אוהבים ביקורת כבר אמרתי?). לשיא הגעתי בישיבת מרכז לפני איזה חודשיים. עוד אני יושב, ואני מקבל שלל סמסים – "עכשיו למחוא כפיים", "נא לכבד את יו"ר התנועה ולא לשרוק בוז" וכך הלאה. הרגשתי ממש כמו שימפנזה בקרקס, ו-וואלה אחים יקרים, אני לא שימפנזה בקרקס. כך לא מנהלים אנשים. אולי כך מנהלים עבדים (לא יודע, לא ניסיתי). וזה מה שנהיה ממנהיגות יהודית בשנתיים האחרונות – אדונים ועבדים. במקום ידידות של שותפים, חזון מלא תקומה ותנופה, עם עשייה נראית מבחינה ציבורית, הפכנו ל"עוד מחנה".



אתן כמה דוגמאות ידועות היטב לכל פעיל של מנהיגות יהודית, שדובר בהן לפני ולפנים, והם לא יושמו :


א. סגירת רשות השידור הציבורית – במקום מדינה שיש בה גופים פרטיים, יש לנו גופים פרטיים שיש להם מדינה. לצבא שלנו יש תחנת רדיו. בואו אגיד את זה שוב – לצבא שלנו יש תחנת רדיו. זה מקצוע אזרחי לגמרי. בחזרה ספציפית לערוץ הראשון – יש רוב מוחץ להערכתי בכנסת ובעם מכל המפלגות לסגור את הערוץ הבלתי נצפה וההזוי הזה, וכל התחנות רדיו הנלוות שלו, בצה"ל ומחוצה לו. נו, למה מחכים?


ב. חזון מלכות ישראל. לצערי, אבד. כרך זה בחזון המדינה היהודית לא ייכתב עוד לעולם. מרוב התעסקות בפרטים הקטנים והדחופים, שכחנו את הדברים הלא דחופים, אך החשובים לאין שיעור.


ג. לגליזציה של קנאביס באישור רופא המשפחה. פה באמת נרשם הישג. הישג שלילי, הישג בסגנון סיפורי פוגי. כלומר, כמה שהמצב היה גרוע, ואמרו לנו להתעודד כי יכול להיות גרוע יותר, אז באמת התעודדנו והמצב באמת נעשה גרוע יותר. לא רק שיעל גרמן לא נתנה לרופאי המשפחה שעברו הכשרה לטפל בחולים המסכנים האלה בימיהם האחרונים, גם המעט עמותות ללא כוונת רווח שעסקו בזה נסגרו. כישלון מוחלט.


ד. ותודה ש"הקמתם". כל מי שמכיר קצת את הנפשות הפועלות בתוך מנהיגות יהודית, יודע שלמנהיגות יש הרבה אדמות. עניין זה אינו מפתיע, כי הרי ניתן לסמוך עלינו, ויישוב ארץ ישראל הוא נקודת המוצא שלנו. נו, אוקיי, אז איפה היישובים החדשים? איפה ההתקרבות הנדרשת לשר הביטחון? איפה גריפת ההון הנדל"נית האדירה שהייתה אמורה להתבצע כאן? יש כאן במקום זה מזמוז אחד גדול של הזמן. מספרים על אהרון שלוש, ממקימי תל אביב, שכששאלו אותו למה הוא עוסק בקרקעות ובבנייה, הוא ענה שהציונות טובה לעסקים, והעסקים טובים לציונות. עם כל הכבוד ל"חוק מעמ אפס", יש באזור ערד המון אדמות שפשוט מבקשות שיקומו עליהם יישובים. בנייה אינסופית של נדל"ן היא הדרך לעשות כסף, ולהוריד את מחירי הדיור גם יחד. זה לא אדמות של הקו הירוק, אלא אדמות שממש על הקו של הקו הירוק (כמו אלפי מנשה וכפר סבא). זה בכלל לא קשור ליישוב ארץ ישראל. זה עניין של חשבון פשוט. קנה אדמה בעשרת אלפים שקל לדונם, ומכור אותה במאה אלף שקל לדונם. מדינה היא מכשיר רב עוצמה, ולפייגלין היו את הקשרים והכוח להרים באדמות האלה תשתית (אולי עדיין יש לו), והוא פשוט לא עשה עם זה כלום.


ה. מי שמע בכלל על השדולה הליברלית. ללא מילים. יותר אזוטרי מאניטה פאללי. אין אפילו ערך בויקיפדיה על השטות הזאת. השיא היה כשהזמינו אותנו (את האזרחים כלומר) לבוא ולשמוע יום דיון בכנסת על צבא מקצועי. לא, אוקיי, אין לי חיים, ואין לי עבודה, ואין לי מה לעשות חוץ לנסוע לירושלים ליום חפירות שלם.


ו. אישורי נשק. עוד דוגמא אחת לחוסר עשייה מובהק, הוא נושא הנשק. הרי לא מדובר בקוריוז או בעניין שולי. אנשים יושבים בכלא, פשוטו כמשמעו, פשוט כי הגנו על החיים שלהם בהתאם לדוקטרינה שלנו ("כשיהודי בסכנה – כל האמצעים כשרים להגנה על חייו"). לא ייתכן שאדם יישב 5 שנים בכלא כי הוא לקח רובה ציד להגן על עצמו מזורקי בקבוק תבערה. לא ייתכן שאדם יפרוץ לביתו של אדם אחר, והחוק יהיה לצידו של הפורץ, ולא לצידו של האזרח הנורמטיבי. אי אפשר להאשים בכול את בג"ץ. גם לרשות המחוקקת יש אחראיות לקשירת ידי תושבי יו"ש, ובכללם גם לחבר הכנסת משה פייגלין.



וכאן אני מגיע לאם כל הבעיות – גישת ה"אני פיון קטן". כבר נאמר לי מכמה כיוונים (של מעגל הפמליה הקרובה) – האם באמת חבר כנסת בודד מסוגל לעשות את כל מה שאמרת? ואני שואל אתכם – חברי כנסת הם בעלי מידה שווה? כולם שווי משקל? כולם בעלי אותו כושר ביטוי? כולם בעלי אותו כושר הנהגה? הרי כל הקטע ששמעון פרס היה רק חבר כנסת אחד, אבל הוא הצליח לסחוף אחריו (לתהום) קהל שלם של חברי כנסת, ובעקבותם מדינה שלמה, לחלק נשק לרוצחים מועדים, לתת טריטוריה לארכי רוצח וכו' וכו'. בזה הרי נמדד כוחו של חבר כנסת (לטוב ולרע). חבר כנסת שהוא מנהיג. מנהיג של אנשים נוספים הכוונה, לא רק מנהיג של עצמו ושל הפמליה שלו.



מנהיגות יהודית לא נקפה אצבע בשביל שאני אבחר למרכז. לא נורא, הצלחתי בכוחות עצמי (כן, אני אדם די מגניב… תודה), וגם אני לא ממש מרגיש מחויב למנהיגות יהודית. מיכאל פואה יכול להכריז מכאן ועד להודעה חדשה שחברי המרכז הם הגוף הריבוני של הליכוד, והם "לכידת שלטון במהותו". בפועל קורה ההיפך. מאז שנבחרתי למרכז לא התקשרו אליי מהפמליה הבכירה אפילו פעם אחת (!). משתינים עליי בקשת! לא כנס, לא מפגש ב-4 עיניים, נאדה. לוקחים אותי כמובן מאליו, ושולחים לי SMS עם פקודות. אז אם לא, אז לא. שיעשו מה שהם רוצים, ואני אעשה מה שאני רוצה. אם הם לא רוצים שאני אשפיע עליהם, שלא יצפו להשפיע עליי. כואב לי הלב ששי מלכה ומשה לא נכנסו לכנסת, ויחד עם זאת מנהיגות יהודית רשמו אצלי כישלון. קשה לי להאמין שאפשר יהיה לשקם את השוקת השבורה. אני לא אגיע לכנס הפעילים, פשוט כי אין לי מה להגיד, וכי יהיו שם אנשים שאין להם את היכולת או את הרצון לשמוע. וגם את הכנס פעילים (או כמה כנסים) יעשו בבית של רונית, באזור הנוחות הקטן והחמים. למה לצאת לסניפים ולהסתכן? למה לרדת לשטח, כשאפשר להסתתר בבית מאחורי המקלדת? וכהרגלנו אסיים בשיר "אם זה גמור, תאמרי לבחור, אמרת שדי, אז יאללה ביי". נראה לי מתאים להפליא לאינצידנט הנוכחי. https://www.youtube.com/watch?v=W53q-MdRKSM



אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר

אולי גם זה יעניין אותך

נדל"ן במקום קולנוע

אריק זיו ויזר

המרדף אחרי המשילות

אלי חזן

מפירוז הרצועה להכרעה הדרגתית

עינר אביב

מתלכדים להצלחת הממשלה

אלי חזן

גולד – דנון – ברץ

אריק זיו ויזר

וושינגטון בשירות טהרן

אריק זיו ויזר
דילוג לתוכן