המאבק בשלטון הבריטי ממשיך ובייחוד לאחר אכזבת ממשלת הלייבור שהבטיחה רבות אך התנכלה לתנועה הציונית
י”ג בסיון תש”ה – 25.5.1945
קווי הטלגרף הממשלתיים ברחבי הארץ, שותקו, לאחר חבלות מתמשכות על ידי האצ”ל .
י”ג בסיון תש”ה – 25.5.1945
האצ”ל חיבל בצינור הנפט העיראקי בסמוך לחיפה.
מפלגת העבודה הבריטית ניצחה את השמרנים בראשותו של צ’רצ’יל
בעוד האצ”ל מתאושש מ”הסזון”, ופאגלין רוקם בזהירות את תכניותיו המבצעיות העתידיות – שטפו המאורעות בעולם בקצב מזורז: ב5- ביולי 1945 – אירע בבריטניה מהפך שלטוני, שהטביע את חותמו על-פני כל האימפריה: מפלגת הלייבור זכתה במפתיע בבחירות, ווינסטון צ’רצ’יל, המנהיג הדגול המנצח של העולם המערבי – פינה את מקומו
לקלמנט אטלי.
בארץ התקבלו חילופי השלטון בתרועות צהלה. מנהיגי המפלגות הסוציאליסטיות וראשי התנועה הציונית לא ידעו נפשם מרוב שמחה. דומה היה, כי הסבלנות שהטיפו לה והמאמצים לדכא כל התפרצות נגד משטר הדיכוי של הספר הלבן – באו על שכרם. “למלחמתנו המדינית ולבנייננו הקונסטרוקטיבי נשקפים מעתה סיכויים חדשים,” כתב “דבר” במאמרו הראשי, והאופוריה בקרב ראשי מוסדות היישוב הגיעה לשיאה. אולם חיש מהר התברר, שכגודל הציפייה – כן היה עומק האכזבה.
ממשלת הלייבור החדשה, בהשראת פקידות הקבע השמרנית של משרד-החוץ ושל משרד-המושבות – שבה חיש מהר לאמץ את התזה הנושנה והחביבה, “כי ענייניה החיוניים של בריטניה במזרח-התיכון יובטחו אך ורק על-ידי ברית עם העמים הערביים, והדבר מחייב את המשך מדיניות הספר הלבן…”
ב- 25 באוגוסט 1945 נמסרה רשמית החלטת הממשלה בלונדון לד”ר חיים וייצמן, אולם ראשי מוסדות היישוב עדיין התלבטו לגבי המשך מדיניותם כלפי הבריטים.
א’ באב תש”ה – 11.7.1945
בינתיים, שני ארגוני המחתרת – האצ“ל והלח”י – הגיעו להסכם על שיתוף פעולה, במאבקם נגד השלטון הבריטי.
י”ג במנחם אב תש”ה – 23.7.1945
בפעולה ראשונה משותפת של יחידות האצ”ל והלח”י פוצץ גשר מסילת הברזל ליד יבנה בקו קהיר-חיפה.
ט”ז במנחם אב תש”ה – 26.7.1945
יחידת אצ”ל השתלטה בדרך לראש העין על משאית צבאית בריטית, שהובילה חומרי נפץ. בחילופי האש נהרג שוטר בריטי מאנשי המשמר. המשאית וחומרי הנפץ וכן נשקו של השוטר – הוחרמו. בתגובה – כוחות צבא ומשטרה בריטיים הקיפו את בת-ים וערכו שם חיפושים נרחבים. מספר יהודים נעצרו.
כ”ו במנחם אב תש”ה – 7.8.1945
אנשי האצ”ל פרצו לבנק “אגרובנק” בתל אביב והחרימו 3.500 לא”י (הבנק היה מבוטח בחברת ביטוח בריטית). בתגובה – הבריטים ערכו מצוד וחיפושים בשכונת התימנים “שעריים” ברחובות. נעצרו עשרה יהודים.
ט’ באלול תש”ה – 18.8.1945
עשרים צעירות וצעירים חברי האצ”ל, שעסקו באמוני נשק בשוני, שליד בנימינה, נעצרו בפשיטה פתאומית,שערכו הבריטים במקום. הם הועמדו לדין ונידונו לתקופות מאסר משלוש עד שבע שנים. להלן שמותיהם: ברכה בירנבאום, דבורה שפירא, יהודה בנצנברג, גדעון בנצנברג, יצחק גנצוויג, גדעון הררי, אריה ויברמן, אברהם טבורש, הלל יצחקי, משה לוי, יחזקאל לרמן, יהודה למברגר, אמנון מוסקוביץ, שמואל קמינסקי, דוד קירפיצ’ניקוב, שמעון רוטנברג, יורם פליז, משה צירין, צבי שטינמן (אבני), פלג תמיר.
י”ב באלול תש”ה – 21.8.1945
סוכן האינטיליג’נס הבריטי, דוידסקו, נורה ונהרג בביתו בזכרוןיעקב על ידי אנשי הלח”י, בגלל הסגרת איש לח”י (יוסף סיטנר) לבולשת.
ד’ בתשרי תש”ו – 10.9.1945
בבית הסוהר בקהיר התאבד רפאל סדובסקי, (נאסר בקשר להריגת לורד מוין ועונה קשות).
י”ג בתשרי תש”ו – 19.9.1945
הוכרז פרס של 5000 לא”י על ידי המשטרה המנדטורית, כדמי תגמול בעד גילוי ראשי ארגוני המחתרת ופעילים נוספים: אלפיים לא”י על ראשו של מפקד האצ”ל, מנחם בגין, ואלף לא”י למפקד הלח”י, נתן פרידמן ילין.
י”ז בתשרי תש”ו – 23.9.1945
סבלנותו של היישוב היהודי החלה פוקעת. לאחר חודשים רבים ללא פעולה של ממש – גברה ידם של האקטיביסטים. בתום דיונים מתישים הוחלט בהנהלת הסוכנות לפתוח במאבק נגד הבריטים תחת השם “תנועת המרי העברי”. במברק ששלח משה סנה ב23- בספטמבר 1945 לדוד בן-גוריון, שעשה אז בלונדון, נאמר, בין היתר: : “הוצע שנגרום אינצידנט אחד חמור, אחרי-כן נפרסם הצהרה, שבה ייאמר כי זוהי רק אזהרה ורמז לאינצידנטים הרבה יותר חמורים, אם הממשלה תחליט נגדנו… “קבוצת שטרן” (כינוי ללח”י – י. עברון): הביעה נכונותה לאיחוד מלא אתנו על בסיס תוכנית הפעולה שלנו. הפעם נראית הכוונה רצינית. אם יקום איחוד כזה אפשר להניח, כי נוכל למנוע פעולה עצמאית אפילו מצד האצ”ל . טלגרפו דעתכם בשאלת האיחוד – סנה.
תשובתו של בן-גוריון ב1- באוקטובר 1945 אצרה בחובה את כל הזעם, התסכול, האכזבה והמרירות של מי שחש נבגד על-ידי עמיתיו הסוציאליסטים בבריטניה: “קיום הספר הלבן זוהי הכרזת מלחמה על העם היהודי. על עמנו – עם חסר שלטון ומדוכא – להילחם בכל האמצעים … אין לצמצם התגובה בעלייה ובהתיישבות: מן ההכרח לנקוט בחבלות ובתגמול … כל פעולת חבלה צריכה להיות רבת משקל ורושם”. – הכריז בן גוריון, תוך שהוא מאמץ באיחור של 18 חודשים את מדיניות “הכרזת המרד” של מנחם בגין,
ב-1 לפברואר 1944. בהוראותיו למפקדת ה”הגנה” הפתיע רבים מחברי מפלגתו: “יש להזמין שני הפלגים היריבים (הכוונה לאצ”ל וללח”י – י. ע.), לשיתוף-פעולה מלא, בתנאי של מרות אחידה ומשמעת מוחלטת. דרוש מאמץ מתמיד להבטיח אחדות ביישוב, וקודם כול, בקרב הלוחמים.” (הספר “גידי” עמ’ 95-96 ).
ברוח זו החלו המגעים בין שלושת ארגוני המחתרת – ה”הגנה”, האצ”ל והלח”י.
כ”ט בתשרי תש”ו – 7.10.1945
לאחר שד”ר חיים ויצמן גילה כי במקום מאה אלף עולים, כתביעת הנשיא רוזוולט וכמצופה, הציע לו משרד המושבות בבריטניהאלף וחמש מאות רישיונות עלייה, כמכסה סופית, בהתאם ל”ספר הלבן” – נערכו הפגנות מחאה בכל רחבי הארץ, הפעם, ביוזמת הוועד הלאומי ( הרשות המבצעת של אספת הנבחרים ביישוב היהודי בתקופת המנדט הבריטי).
ב’ במרחשון תש”ו – 9.10.1945
כביטוי נוסף למורת הרוח של היישוב המאורגן נגד מדיניות סגירת שערי הארץ וההתעללות במעפילים התקיפו יחידות פלמ”ח את מחנה המעפילים בעתלית ושחררו 208 פליטים, שעמדו להיות מגורשים מן הארץ. בחילופי היריות נהרג שוטר בריטי וקורפורל ערבי נפצע קשה. המעפילים הועברו בו בלילה לקיבוצים, יגור ובית אורן. בחיפושים שנערכו ב”בית אורן” נאסרו 14 מחברי הקיבוץ; המשטרה תבעה משני הקיבוצים להסגיר את המעפילים ומשחרריהם, תוך 48 שעות, ולא – יוטל עליהם עונש קיבוצי כבד. אלפים מיהודי חיפה והסביבה, שנזעקו לעזרה, הניאו בנוכחותם המסיבית את הבריטים מלפרוץ ליישובים אלה.
ג’ במרחשון תש”ו – 10.10.1945
יום לאחר שהמוני תושבי חיפה והסביבה אילצו את כוחות הבריטים, שצרו על קיבוצי יגור ובית אורן לסגת בחרפה – חזרה התופעה הזו על עצמה באזור תל אביב, וביתר חריפות: ניסיונה של הבולשת הבריטית לערוך חיפוש בשכונת מונטיפיורי בתל אביב (אחד ממעוזיו של האצ”ל באזור) נתקל בהתנגדות מסיבית של תושבי השכונה, שמנעו בכוח את החיפושים, רגמו באבנים את השוטרים, חיבלו במכוניות המשטרה, והנשים חסמו בגופן את הכניסה לבתים; נוכח ההתנגדות הנמרצת נאלצו כוחות המשטרה לסגת מהאזור, לאחר שפצעו בברוטאליות כמה נערים ואסרו שלושה צעירים (בתוכם את ברוך אהרונוביץ, כשהוא פצוע קשה).
ד’ במרחשון תש”ו – 11.10.1945
ב11- באוקטובר 1945 יצאה יחידה של אצ”ל, בפיקודו של עמיחי פאגלין, לפעולת “החרמת” נשק במחנה צבאי בריטי ברחובות, ששימש באותה עת לצורכי אימונים ורוכזו בו חיילים יהודיים מפדויי-השבי הגרמני. יחידות האצ”ל השתלטו במהירות על מחנה האימונים ועל מחסן הנשק: הוחרמו 218 רובים, 15 מקלעים ומכונות ירייה וציוד צבאי רב ערך. השלל כולו הועבר למחסני הארגון במכוניות צבאיות שאף הן הוחרמו במקום. הפעולה כולה נמשכה כרבע שעה, ללא תקלות.
על פרטי הפעולה, על מניעיה וסיבותיה מספר יוסף עברון בספר “גידי – המערכה לפינוי הבריטים מארץ ישראל” (עמ’ 60-62):
“הייתה זו ההחרמה הגדולה ביותר של יחידות נשק, שבוצעה על-ידי ה’ארגון’,” יאמר על כך עמיחי פאגלין כעבור עשרים שנה: “קראו לה ‘ההחרמה הפרטית’ והיא כללה יותר מ400- יחידות נשק על כל אביזריהן. למרבה הצער, ה’הגנה’ שמה ידה על השלל הזה, ובסופו של דבר, נותרו ברשותנו 60 יחידות בלבד… הנשק שהבאנו מרחובות היה בו, כדי לצייד כ-450 לוחמים – כולל מדים, סמלים, סימני הדרגות, קובעי-הפלדה, החגור ויחידות-הנשק על התחמושת שלהם…”
על המניעים לפעולה, שנעשתה על דעת מבצעיה וללא בקשת אישור כמקובל מהמפקדה,
מסביר “גידי”:
“הפעולה בוצעה על רקע המחסור החריף בנשק, שהעיק מאוד על הארגון באותה תקופה” – סיפר גידי: “אני מעריך, שלא עמדו אז לרשותנו יותר מ50- יחידות נשק, ומשמעות הדבר הייתה, שלא יכולנו להוציא לפעולה יותר מ50- איש. ה’הגנה’ – חרף המשא-ומתן שהתנהל עמה על הקמת תנועת המרי – המשיכה לנגוס במחסנים שלנו. ‘הקש ששבר את גב הגמל’, לפחות, לגבי מפקדים אחדים שהשתתפו באותה פעולה – היה התנהגותה המבישה של ה’הגנה’ באותו הקשר והתגרותה המחוצפת בנו: בעוד הנהגת הארגון נעתרת לבקשת ה’הגנה’, לוותר על פעולת ‘החרמת’ הנשק ברחובות, פרצו אנשיה למחסן שלנו בפתח-תקוה, רוקנו את כל יחידות-הנשק, שהיו שם (כ15- במספר) ועוד הותירו מאחוריהם מטאטא, כסמל לניקיון כללי שערכו במחסנינו. הדבר חרה לכמה מהמפקדים שלנו, שעדיין היססו להצטרף לפעולה. בפגישה סגורה וסודית של המפקדים הבכירים הוחלט להוציא לפועל את ‘מבצע רחובות’. באותו דיון הסברתי את שיקוליי במילים פשוטות: ‘נושא הנשק עבור הארגון הנו שאלה של ‘חיים ומוות’. אם לא נשיג נשק יחדל הארגון להתקיים, הוא יישאר על-גבי נייר הכרוזים בלבד.
המפקדה שלנו ידיה כבולות’ – הסברתי – ‘בשל איזו הבטחה שניתנה ל’הגנה’. מכאן, שלא יינתן אישור רשמי לפעול. עדיף אפוא לחסוך אי-נעימות מהמפקדה ולפעול על דעת עצמנו. בכך נשחרר את המפקדה מהתחייבותה ומאחריותה כלפי ה’הגנה’. לאחר, שהנשק יגיע למחסנינו – נוכל אפילו להתפשר ולהעניק חלק ממנו ל’הגנה’ וללח”י – אולם מרביתו תישאר בידינו.’ אישית, הייתי משוכנע, שהמפקד – אלמלא ידיו הכבולות – היה מברך על הפעולה”.
ומעיר על כך בגין:
“פעולת הרכש ברחובות בוצעה, תוך כדי המגעים להקמת תנועת המרי, אולם לפני חתימת ההסכם האופרטיבי. מצבנו לא היה נעים … את האמת לא יכולנו לגלות, משום שהדבר בא עלינו כהפתעה, שלא לפי החלטת המפקדה אלא על דעת המבצעים לבדם – חבר מפקדים צעירים מהטובים והמסורים, שהיו לנו. עמדתי מאחורי מסך והמטרתי עליהם דברי תוכחה,” אמר, “אולם בלבי פנימה רגשותיי מעורבים היו…”
מרק קהאן (אלכס), שהשתתף באותו “בירור”, יודע לספר, שגידי הוסיף לעמוד על שלו ולא חדל להצדיק את המעשה. “שוחחנו עמו ארוכות, אך הוא הסביר, שלארגון אין נשק וכך אי-אפשר להמשיך … נשק הוא נשק – טען – ויש לשים עליו יד בכל מקום, שרק מזדמן.”
ואכן, הדאגה להצטיידות הוסיפה לעמוד בראש סדר העדיפויות של גידי לכל אורך מסלול פעילותו בארגון…”.
השלטנות הבריטיים הכריזו רשמית על ארץ ישראל כאזור מסוכן. צבא בריטי נוסף ושלושת אלפים שוטרים הגיעו כתגבורת מאנגליה.
ט’ במרחשון תש”ן – 16.10.1945
גולי המחתרת במחנה הריכוז בסודן הועברו לאריתריאה.
חיילים בריטים השתוללו בחוצות תל אביב וירו, ללא אבחנה, בעוברים ושבים, מתוך מכוניות צבאיות ששעטו בכבישים.
ט’ במרחשון תש”ו – 16.10.1945
בעוד מפקדת “ההגנה” ממשיכה לגנות בצביעות את החרמות הנשק על ידי האצ”ל – אנשי “ההגנה” מקיבוץ רמת רחל “החרימו” כמות חומרי נפץ מחברת “האשלג”, תוך כדי העברתה לתחנת הרכבת בירושלים.
כ”ג במרחשון תש”ו – 30.10.1945
צבא בריטי נוסף (15 אלף חיילים) הגיע ארצה – דיביזיה מוטסת, דיביזיית רגלים, תותחנים, מומחי הנדסה ויחידות חיל תעופה.
כ”ח במרחשון תש”ו – 1.11.1945
הוקמה תנועת המרי העברי בשילובן של תנועות המחתרת, אצ”ל ולח”י
לאחר משא ומתן ארוך ומייגע נחתם ההסכם על הקמת תנועת המרי העברי.
ואלה פרטי ההסכם (מנחם בגין – פרשת מלון המלך דוד – מעריב 16.7.76):
“תנועת המרי העברי” – אתר האצ”ל באינטרנט):
א. ארגון ה”הגנה” נכנס למערכה צבאית נגד השלטון הבריטי.
ב. אצ”ל ולח”י לא יוציאו אל הפועל את תכניות הלחימה שלהם אלא באישורה של
מפקדת תנועת המרי.
ג. מפקדת תנועת המרי תוכל להטיל על אצ”ל ולח”י לבצע תוכניות לחימה.
ד. נציגי שלושת הארגונים הלוחמים ייוועדו לפגישות קבועות , או לפי הצורך, כדי
לדון על כל התוכניות מבחינה מדינית ומבצעית.
ה. לאחר מתן האישור העקרוני למבצעים – יקיימו קציני המבצעים של שלושת
הארגונים בירורים על פרטי הביצוע.
ו. הצורך באישורה של מפקדת תנועת המרי אינו חל על פעולות רכש – כיבוש נשק
מהבריטים – והם יוכלו לבצען על-פי החלטתם, ללא צורך באישור המפקדה.
ז. ההסכם בין שלושת הארגונים מבוסס על “מצוות עשה”. אם באחד הימים
תצטווה ה”הגנה” לנטוש את המערכה הצבאית – האצ”ל והלח”י יוסיפו ללחום
נגד השלטון הבריטי.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
