“וגר זאב עם כבש”, כך חזה ישעיהו את חזון אחרית הימים והליצנים הוסיפו: בתנאי שיביאו כל יום כבש חדש. כשעולה מחדש, לפרקים, רעיון המדינה הדו-לאומית, אני נזכר בבדיחה האכזרית הזאת. בתקופות ייאוש צצים תמיד רעיונות משיחיים, לבריחה מהמציאות הקודרת, מתחושה של חוסר-אונים, לעולם שכולו טוב. לכן אין זה פלא, שבימים קודרים אלה יש עדנה לרעיון הדו-לאומי בקרב כמה אנשים בשמאל הישראלי – רעיון נאצל, המבוסס על חוש-צדק ומושך אידיאליסטים. יש בו הרבה אצילות-נפש ואמונה באדם. אבל, כמו חזון ישעיהו, זהו רעיון לימות המשיח. יש לו סיכוי להתגשם, אם בכלל, בעוד שניים-שלושה דורות. בינתיים זוהי אכן בריחה מן המציאות. בריחה מסוכנת.
הרעיון הדו-לאומי אומר שהארץ בין הים לירדן – פלסטין/ארץ-ישראל – תהיה שוב מדינה אחת, כפי שהיתה בימי המנדט הבריטי ויחיו ביחד ישראלים ופלסטינים, יהודים וערבים, כאזרחים שווי-זכויות. הצורה המדויקת של המשטר – דו-לאומי, אל-לאומי או כלל-אזרחי – אינה חשובה. כל האזרחים יבחרו באותו פרלמנט ובאותה ממשלה, ישרתו באותו צבא ובמשטרה, ישלמו את אותם המסים, יחליטו ביחד איך להוציא את כספי המדינה, ישלחו את ילדיהם לאותם בתי-ספר וישתמשו באותם ספרי-לימוד. באמת חזון שובה לב.
קצת תמוה שחזון אידיאליסטי זה עולה שוב, דווקא עכשיו, למרות שהוא נכשל לחלוטין בכל רחבי העולם. ברית-המועצות הרב-לאומית התפרקה ועכשיו גם קיום הפדרציה הרוסית הרב-לאומית נתון בסכנה (צ’צ’ניה). לא רק יוגוסלביה התפרקה, אלא גם מרכיביה: בוסניה התפרקה והודבקה מחדש באופן מלאכותי, סרביה התפרקה (קוסובו), מקדוניה המאוחדת נתונה בספק. קנדה השלמה מתנדנדת כבר הרבה שנים. קפריסין השלמה, בעלת חוקה דו-לאומית לתפארת, הפכה לזיכרון רחוק. הרשימה ארוכה: אינדונזיה, הפיליפינים, ספרד וגם לבנון השכנה.
למה להרחיק נדוד? די במציאות שלנו: הסכסוך הישראלי-פלסטיני נמשך יותר ממאה שנה. דור חמישי נולד לתוכו וכל עולמו הרוחני עוצב על-ידו. ביסודו של דבר, זוהי התנגשות בין התנועה הציונית והתנועה הלאומית הערבית-הפלסטינית. אחרי 100 ויותר שנים – הציונות רחוקה מאיבוד כוחה. כיום, היא במלוא תנופתה ההתקפית: תנופה של כיבוש, התפשטות והתנחלות. גם בצד הפלסטיני גוברת הלאומיות, בצביונה החילוני ובצביונה האסלאמי, מאינתיפאדה לאינתיפאדה. דרושה אמונה כמעט-דתית כדי לחשוב ששני עמים לאומניים אלה יוותרו על תמצית תקוותם ויעברו במהרה מאיבה ופחד טוטאליים לאמון הדדי ולשלום טוטאלי, עד כדי ויתור גמור על הנרטיב הלאומי של כל אחד מהם ונכונות לחיות ביחד כאזרחים אל-לאומיים.
המאה ה-20 ראתה אוטופיות, שגרמו לאסונות נוראים. החזון הקומוניסטי, למשל, היה מבוסס על ההנחה שיש, או אפשר ליצור, אדם מושלם. הוא נתקל במציאות של בני-אדם לא-מושלמים. בנסותם לכפות בכוח חברה מושלמת על אנשים לא-מושלמים, הקימו הקומוניסטים משטר של דיכוי ורצחו עשרות מיליונים, מאוקראינה עד קמבודיה.
לגבי החזון הדו-לאומי יש להציג שלוש שאלות מכריעות:
האם שני הצדדים יקבלו פתרון זה?
האם מדינה דו-לאומית יכולה לתפקד?
האם היא תשים קץ לסכסוך?
אין שום סיכוי שהדור היהודי הזה, הדור שלאחר השואה והדור הבא, יקבלו פתרון כזה, הנוגד באופן מוחלט את המיתוס והאתוס של ישראל, מדינה שהוקמה כדי שהיהודים – או חלקם – יוכלו לקחת את גורלם בידיהם. מדינה דו-לאומית פירושה חיסול המטרה הזאת וחיסולה של מדינת ישראל. פירושה, חזרה למציאות הטראומטית של עם ללא מדינה משלו בכל העולם הרחב, עם כל מה שנובע מזה – לא כתוצאה ממפלה צבאית מוחצת, אלא מתוך רצון חופשי של אזרחי ישראל. האם יש לזה סיכוי?
ובצד הפלסטיני? יש פלסטינים המדברים בהתלהבות על מדינה דו-לאומית. אצל אחדים מהם אין זו אלא מילת-צופן לפירוק מדינת-ישראל ואצל אחרים זוהי בריחה מהמציאות המרה על-ידי שקיעה בחלום המתוק של חזרה לבית ולבוסתן האבודים. ואולם, הרוב הגדול של העם הפלסטיני רוצה לחיות סוף-סוף במדינה לאומית עצמאית משלו, שתבטא את זהותו העצמאית, תחת דגלו וממשלתו, ככל עם אחר. הסיכוי ששני העמים יקבלו את הרעיון הדו-לאומי בעתיד הנראה-לעיון שואף לאפס – מלמטה.
האם מדינה כזו – אילו קמה – היתה יכולה לתפקד? אין כמעט מדינה רב-לאומית אחת בעולם המתפקדת כראוי. תפקוד כזה מחייב אחת מן השתיים: או שכל הצדדים יתעלמו לגמרי מזהותם הלאומית, או שהלאומים במדינה יהיו שווים בדיוק בעוצמתם הכלכלית והמדינית. אצלנו נכון ההיפך. יש אי-שוויון משווע בין הישראלים לפלסטינים בכל התחומים. הדיס-פרופורציה היא אדירה. במדינה משותפת, אילו קמה, היו היהודים שולטים לגמרי בכלכלה ובכל שאר התחומים. הם היו דואגים בכל האמצעים שהמצב הזה לא ישתנה. די להסתכל במצבו של המיעוט הערבי בישראל, אחרי 55 שנים של אזרחות משותפת. מדינה דו-לאומית כזאת תהיה בפועל מדינת-כיבוש במסווה חדש, שינסה להסתיר מציאות של ניצול, דיכוי כלכלי וחברתי, וקרוב לוודאי גם פוליטי. בחזון הזה, הצד הישראלי הוא הזאב.
משום כך, פתרון זה, גם אילו היה אפשרי, לא היה שם קץ לסכסוך הלאומי. הוא היה רק מעביר אותו לפסים חדשים וחמורים ואלימים עוד יותר, כי אפילו טענת הכיבוש היתה נגזלת מהעשוקים. זה היה הופך לעניין “פנימי”.
כל זה ידוע, כמובן, גם לחסידי המדינה הדו-לאומית. כדי להיחלץ מן הסתירה בין החזון למציאות, הם פיתחו תיאוריה הרואה את העתיד כך: בהתחלה אכן תהיה המדינה המשותפת מעין מדינת-אפרטהייד. אבל המצב ישתנה בהדרגה. בעתיד יהוו הערבים רוב במדינה הזאת. כבר עתה חיים בין הים והירדן 5.4 מיליון יהודים ו-4.6 מיליון ערבים-פלסטינים. הילודה הערבית תהפוך את הפרופורציה במהירות. הרוב הפלסטיני יפתח במאבק לשוויון. העולם יתמוך בו כפי שתמך בביטול האפרטהייד בדרום-אפריקה, וכך נגיע למדינה שוויונית אמיתית. זהו, כמובן, חלום באספמיה. הנתונים שלנו שונים לגמרי מאלה שהיו בדרום-אפריקה. הגזענים הלבנים בדרום-אפריקה היו שנואים על כל העולם. לא היו להם תומכים בעלי השפעה וכוח, כמו שיש לישראלים-היהודים. ליהודי ארצות-הברית יש עוצמה פוליטית, כלכלית ותקשורתית אדירה, שתעמוד להם עוד שנים רבות. ישראל ממשיכה – ותמשיך עוד זמן רב – לנצל את רגשי-האשמה של העולם הנוצרי בעקבות השואה. הערבים, לעומת זאת, הופכים בעיניו יותר ויותר לדחליל מפחיד. יהיה הרבה יותר קשה ליצור לחץ בינלאומי על הציבור היהודי (שיצטייר כמתגונן) השולט במדינה הדו-לאומית. שינוי מאזן זה הוא עניין של דורות ובינתיים תימשך תנופת ההתנחלות. במדינה דו-לאומית זאת, עם יחסי-הכוחות הנתונים, יכול, כמובן, כל יהודי להתנחל בכל מקום. בסיס-החיים של הפלסטינים ילך ויצטמצם והפער בינם לבין היהודים רק ילך ויגדל.
יש להניח שהמאבק על השלטון במדינה הדו-לאומית יגרום לאלימות חמורה, כפי שהיה בדרום-אפריקה. המסקנה: דרושות שתי מדינות לשני עמים. זהו פתרון מציאותי. הוא ייצוק את הרגשות הלאומיים של שני העמים לתוך מסגרות מעשיות סבירות, יאפשר דו-קיום ושיתוף-פעולה, ובסופו של דבר, ובקטון החיכוך היומיומי – התפייסות. המסגרת המדינית העצמאית של מדינת-פלסטין תעמיד לרשותה מנגנוני-הגנה בינלאומיים ולאומיים, מול פני הסכנה שהשכנה החזקה תנצל את עוצמתה הכלכלית כדי לעשוק את העם הפלסטיני או לגרשו כליל. זה ירגיש שזכה סוף-סוף בבסיס איתן, כפי שהרגישו היהודים עם הקמת המדינה. העבר הקרוב מוכיח שגם פתרון זה קשה מאוד. יש להתגבר על הרבה זכרונות, פחדים, שנאה, מיתוסים ודעות קדומות כדי לאפשר גם פתרון זה. אך מי שמתייאש משום-כך מפתרון זה ומבקש להמירו בחזון הדו-לאומי דומה לאתלט המתייאש מריצת 100 מטר, ועל כן רוצה להצטרף למרתון.
ישנה סכנה גדולה בעצם ההטפה לחזון הדו-לאומי. המצוין הוא, כידוע, אויבו של הטוב. עצם העלאת הרעיון הדו-לאומי עלול להפחיד את הרוב הגדול בישראל, המתקרב עכשיו בהדרגה לרעיון שתי המדינות. הרעיון יבסס את חרדותיו העמוקות ביותר וידחוף אותו סופית לזרועות הימין. החזון הדו-לאומי נותן לימין נשק אדיר: “מה אמרנו לכם? רעיון שתי-המדינות הוא רק מסווה לתורת השלבים. המטרה האמיתית של התומכים בהקמת מדינה פלסטינית היא חיסול מדינת ישראל.” מצדדי הדו-לאומיות החדשה טוענים: שרון מכריז שהוא בעד מדינה פלסטינית, אבל מתכוון לכמה מובלעות על 50% מהשטחים הכבושים. לכן אסור לתמוך בהקמת מדינה פלסטינית. התשובה לכך היא פשוטה: האם ננטוש פתרון חיובי ובר-ביצוע, רק מפני שאויב השלום מתחזה ומנסה לסלף ולנצל אותו למטרותיו? ההיגיון אומר את ההיפך: יש לחשוף את הסילוף הגלוי לעין של שרון ולהילחם על הקמת המדינה הפלסטינית בגבולות הקו הירוק.
כאשר העלינו את רעיון שתי המדינות, לא דיברנו על “הפרדה” וגם עכשיו אנחנו שוללים מונח זה מכל וכל. כוונתנו היא לשתי מדינות עצמאיות שהגבול ביניהן פתוח לתנועת בני-אדם וסחורות (כמובן במסגרת מוסכמת). לאור הנתונים הגיאוגרפיים והפוליטיים, יוביל התהליך הטבעי להתחברות אורגאנית, אולי במסגרת פדרטיבית, ולאחר מכן – אם ירצו בכך הצדדים – לאיחוד מרחבי כדוגמת האיחוד האירופי. בסופו של דבר יושג היעד: שני עמי הארץ יחיו בשלום, זה לצד זה. אולי יקום בעתיד בשני הצדדים דור חדש, שירצה לחיות במדינה משותפת. אבל כיום עלולה ההטפה לאוטופיה להסיח את הדעת מן המטרה המעשית, המיידית, הדחופה, וזאת ודווקא בשעה שכל העולם קיבל את רעיון “שתי מדינות לשני עמים”. האוטופיה הרחוקה חוסמת את הדרך בפני הפתרון הקרוב לאין-שיעור יותר, שהוא הכרחי, מפני שבינתיים נוצרות בשטח עובדות שיהרסו כל אפשרות של פתרון בכלל.
אני משוכנע שהמאה ה-21 תביא לשינויים מפליגים בהתארגנות העולם ובדפוסי החיים של החברה האנושית. המדינה הלאומית תאבד בהדרגה מחשיבותה. סדר עולמי, חוק עולמי ומסגרות כלל-עולמיות ימלאו יותר ויותר תפקיד מרכזי. אני מאמין שישראל תשתתף בנפש חפצה במצעד האנושות. בהחלט לא נרצה לפגר בו. אך אין שום סיכוי שדווקא הציבור הישראלי יקדים אותו ב-50 שנה.
* המאמר מבוסס על מאמר קודם, שפורסם בשנת 2001 בכתב העת הפלסטיני החשוב: “Palestine Studies” היוצא לאור בחסותה של אוניברסיטת ברקלי, קליפורניה, ארה”ב.
המאמר נלקח מאתר הגדה השמאלית
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
