מאמר שפרסם דוד מרחב, בבלוג שלו “נגד הזרם”
אמנון וטלי ליפקין-שחק נמנו על מה שדליה רבין מגדירה “קואליציית יושבי ‘דיקסי'”, הלא היא מסעדת “דיקסי” המיתולוגית בתל-אביב. היושבים ב”דיקסי” הם הנגטיב של אלה שעמיקם גורביץ’ מגדיר כיושבי “שולחן גולי ‘כסית'”. אלה היו ימים אחרים שבהם האליטה הישראלית השתחררה מהמיתוסים המייסדים של ישראל הישנה. הימים שאחרי סוף שנות השמונים. ישראל הוותיקה ציינה את שלהי העשור – שהחל בשנת 1979, בהלוויה הממלכתית שערך שלמה להט לחצקל איש כסית לאורך רחוב דיזנגוף בתל-אביב – במסיבת הפרידה הגדולה מדן בן-אמוץ בחמאם ביפו, המסיבה שאותה הגדיר אמנון דנקנר בראיון שנתן לא מכבר ל”הארץ” כחלק מ”תקופה של מהפכה, של חילופי משמרות, וזאת הייתה המסיבה של המשמרת היוצאת”.
דליה רבין מצאה רבות מן המשותף בין אביה לבין ליפקין-שחק, וכך גם שררה הידידות בין טלי ובין האם, לאה. “דיקסי” המלבלבת ו”כסית” הגוועת סימנו את שנות האוטופיה המחודשת של השמאל הישראלי. כשב”צוותא” ביכו את קריסת המולדת השנייה, התנועה הקיבוצית החלה מתפוררת והימין הארצישראלי פרפר את פרפורי-גסיסתו האחרונים, עת הובס יצחק שמיר בבחירות 92′, האליטה של תנועת העבודה, שליפקין-שחק היה ללא ספק בשר מבשרה, השליכה את יהבה על בשורת השלום עם הערבים, שהחל מתנפץ לאחר הסכמי אוסלו ופיגועי-הדמים של חמאס, תחת עינו העצומה של אש”ף, בלב תל-אביב.
ליפקין-שחק עם אהוד ברק, מחליפו בפיקוד המרכז, ב-1986 צילום ארכיון: “מעריב”
כדי להבין את ההבדל בין החבורה שהתגודדה סביב אנשים כמו משפחת רבין, לבין החבורה שסבבה סביב דמויות כמו רחל ואורי אבנרי, צריך לקרוא את דמותו של אמנון ליפקין-שחק: ביטחוניסט ואיש שמאל ציוני, אדם שמגיע מן המילייה המרכזי של החברה הישראלית, השילוב של ספרא וסייפה. למרות העובדה ששחק היה חתום על “יוזמת ז’נבה”, לא היה בו את הלהט המהפכני שאפיין את אורי אבנרי. אולם אבנרי, שציין השנה את יום הולדתו ה-89, וליפקין-שחק, שהלך לעולמו בטרם מלאו לו 70 שנה, מתחברים במקום אחד מרכזי: הם אליטת העבר. הם אנשי האתמול.
חילופי-המשמרות שעליהן דיבר דנקנר במסיבה של בן-אמוץ, כשעמוס קינן מהלח”י שר להכעיס את “חיילים אלמונים” לפלמ”חניק הגוסס מסרטן, שבשינוי שמו ממוסיה תהילימזוגוער שינה גם את כל עולמו המחשבתי, התרחשו שוב בשנת 1999, עשר שנים אחר כך, כשקמה לכמה רגעים ממשלה בראשות האנשים שישבו עם רבין ב”דיקסי”. ב-2001, אריאל שרון והליכוד כבר הכניסו לחברה הישראלית את עולמם של הנרדפים והמוקצים והמשוקצים. אמנם אריק ולילי היו מעורבים באי-אלו שנים במילייה הישן ההוא, ואפילו השתתפו כמדומני בשנת 1984 באירוע הגדול “הדרן לתל-אביב” שבמרכזו היה שמואל רודנסקי המנוח, לצד אישים כמו רפאל קלצ’קין מזה ואפילו יעל ורחבעם זאבי מזה, אך בסוף שנות התשעים שוב התחלפו המשמרות. הליכוד על צורותיו השונות, כולל קדימה שהוקמה בדמותו של שרון, עלה לקידמת הבמה. וגם שרון הסתלק.
ליפקין-שחק מצא עצמו מחוץ למערכת הפוליטית לאחר הרפתקת מפלגת המרכז, ומיאן לשוב אליה, חרף ההפצרות הרבות. אולי הבין כי תמה התקופה. אחרי היוודע דבר מותו נזכר עו”ד אלדד יניב, אז יועצו של ברק, איך הגיע לליפקין-שחק החולה. “זה היה בשנת 2000”, כתב יניב בחשבון הפייסבוק שלו. “אמנון ליפקין שחק היה שר בממשלה. אהוד ברק היה ראש הממשלה. אני הייתי ראש המטה האישי של ברק. פקיד ממשלתי. פרשת העמותות הייתה בחקירה. הכיסא של ברק רעד. ברק חשב שהדרך לטשטש היא לגרום לפתיחת חקירה פלילית נגד מפלגת המרכז. נשכרו חוקרים פרטיים שהחלו באיסוף חומר על דרכי המימון של מפלגת המרכז. הגשנו תלונות למשטרה בדרישה לפתוח בחקירה. נגד שרים בממשלה. איציק מרדכי. שחק. גם נגד דן מרידור. הגשנו אותן כמו שפנים. כפונים ציבוריים אנונימיים. זו אחת הפרשות שאני הייתי מעורב בהן. אחת המבישות מכולן. ראש ממשלה מחולל חקירות משטרה נגד שריו כדי לחלץ את עצמו”.
“כשהתחלתי בתיקון חיי”, הוסיף יניב, “החלטתי לספר לשחק את הסיפור. את חלקי. ולבקש סליחה. הגעתי אליו למשרד בתיווך חבר. גיל. שחק הקשיב. אני דמעתי וסיפרתי ובעיקר התביישתי. הייתי בטוח שעוד רגע שחק זורק אותי מהחדר. הוא קם מכיסאו. בעזרת מקלו. דידה לקראתי. חיבק אותי חיבוק גדול ואמר לי: ‘אתה גבר. היית ילד. אתה לא מכיר את אהוד באמת’. ואני בכיתי ואמרתי לו: ‘במקומך לא הייתי סולח’. אני אחר, ענה שחק ועשה תנועת ביטול רבינית בידו. ‘יאללה, תלך לעבוד’, אמר לי. ‘מספיק. יש לי עוד מעט ישיבה חשובה'”.
אבל יניב לא הבין, כי הסליחה הפרטית שביקש מליפקין-שחק הייתה עבורו הרמטכ”ל לשעבר בגדר תקרית שולית. לעתים, מה שנראה בעינינו כאפיזודה חשובה בתהליך פנימי, לאחרים נראה כאנקדוטה קטנה. ליפקין-שחק הבין, יותר מכל אחד אחר, כי המשמרת של הדור שלו נגמרה. הוא כעס על קברנהּ, אהוד ברק. “מופת של אומץ לב”, הגדיר אותו ברק כששמע על מותו. אילו היה שומע המת את ההספד, לא היה נוחר אלא בבוז גדול.
משני בכירים במערכת הפוליטית ביקש שחק להיפרד. מבנימין נתניהו ומשמעון פרס. זו הייתה פרידה כפולה: פרס, השריד האולי-אחרון לאותה אליטה שגרה ברמת אביב הישנה וחלום השלום התנפץ בפניה, ונתניהו, שבכהונתו הקרובה יחתום את הגולל על משמרתו-שלו שהחלה אי-שם בשנת 1996, ועתה הוא מסיימה, מוקף בקיצונים, טובע בתוך הביצה העמוקה של תרבות הנגד הלעומתית שטרח לטפח כל השנים, מוצא עצמו מוקף באנשים שבינו ובינם אין ולו דבר.
נתניהו התקשה בשיחתו עם שחק. מצב רוחו, כך מספרים, היה עכור. כי בפרידתו זו היה יותר מאשר פרידה מאדם על ערש דווי. ליפקין-שחק חשב שנתניהו מסוכן לישראל. תהום עמוקה שררה ביניהם. אך רוח הרֵעות הגדולה לא תמה. ועכשיו, נתניהו נותר לבדו. הרמטכ”ל המת החזיר ציוד, ואילו הגבר הנוקשה והמאופר, החנוט לעד בחליפה ושבוי בידי קיצונים וחשודים בפלילים ואלה המתחזים לתומכיו בשעה שאין ברצונם אלא לרשת אותו, אותו גבר ההולך ומזדקן, שייבחר שוב לראשות ממשלת ישראל, ייאלץ לסגור את משמרתו הבאה, יהא הדבר כאשר יהא, מבלי שאותה משמרת ישנה של רֵעים-יריבים, תהיה שם ולו כדי להתנגד לו. וכאשר תתפוס המשמרת החדשה את מקומה, יוכל נתניהו להתפנות לכתיבת זיכרונותיו, וגם לליפקין-שחק יהיה שמור מקום בהם. אלא שכאשר יפנה ראש הממשלה את חפציו, אולי בעוד שנה, אולי בעוד שלוש, מביתו שברחוב בלפור בירושלים, יגלה גם הוא, כמו ליפקין-שחק, כי ישראל שינתה את פניה. ואולי אז ישוב לדמות הרמטכ”ל לשעבר ויעשה את חשבון-נפשו.
שהרי ככלות הכול, ליפקין-שחק הוא מסוג האנשים שעליהם אמר האלוף שמואל גורודיש, “הייתם כמו עמוד האש לפני המחנה, לוחמים כשאתם יורים ובוערים, יורים ובוערים”. ועכשיו אנחנו בוערים-בוערים, ואין איש שיכבה את מאכלת האש שמכלה את גופנו הלאומי.
למאמר המקורי, לחץ כאן.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
