פעם לעגו לדוד לוי למרות שהיה חלוץ פוליטי מרכזי שהגיע ממקום שבו לא היו חלוצים בפוליטיקה בכלל. השבוע הוחלט להעניק לו פרס ישראל וזה ניצחון ההערכה על הלעג. הדבר מראה שהחברה הישראלית השתנתה ובניגוד לתדמית השלילית שמנסים לייצר לנו – היא השתנתה לטובה
אחד הזיכרונות הראשונים שלי מדוד לוי הוא מהיום בו נתמנה לשר חוץ ביוני 1990. עמדתי לחגוג את בר המצווה שלי ואחד החברים של הורי שאל אותי : “איך יכולים למנות שר חוץ שלא יודע אנגלית?” והוסיף חיקוי עלוב של השר החדש. לאחר כמה ימים התברר לי שלוי ידע צרפתית. באותה תקופה היא הייתה אחת מהשפות המדוברות ביותר בעולם. בדיעבד, ככל שעבר הזמן שמתי לב לתופעה מרתקת : לא מעט ממנהיגי העולם הבולטים פשוט לא נאמו באנגלית ואף לא דיברו בה. זה לא הפריע להם לשנייה להוביל את מדינותיהם לעתיד חדש שלאחר נפילת מסך הברזל. כשלוי נאם בעצרת הכללית של האו”ם הוא צוין לטובה בצרפתית העשירה שאותה ביטא – אפילו בשבועון היוקרתי “האקונומיסט”. הוא גם דובר ספרדית וערבית אבל את זה אף אחד לא הדגיש.
יותר מכך, בדברי ימי ההיסטוריה של ישראל ייזכר לוי כשר חוץ מהמצוינים בתולדות המדינה שכן בתקופתו חודשו הקשרים עם רוב מדינות אפריקה, עם מדינות מזרח אירופה אך גם עם הודו וסין. לא זו אף זו, החלטה 3379 המשווה את הציונות לגזענות בוטלה בעצרת הכללית של האו”ם ב – 1991.
בתמונה : לוי עם מי שהיה נשיא המדינה – יצחק נבון – בביקור בבית שאן
אני יודע. יבוא הקורא ויטען שזה בכלל לא הודות לשר אלא כחלק מהתהליכים שבאו בעקבות נפילת ברית המועצות. זה חלקית נכון. אך מדובר בסוג של אנשים שאם דוד לוי היה שר שבתקופתו הדברים הללו לא היו מתרחשים הרי שהם היו אומרים שהוא “שר שלא עושה כלום” ו”הוא אפילו לא יודע אנגלית”. מה גם שהם בוודאי לא נחשפו ולו במעט לעבודה המאומצת שעשה במשרד הזה וברור שיש לו מניות בהצלחה הזאת.
אבל בואו נעזוב לרגע את הזלזול בצד. פוליטיקאים מצד ימין של המפה תמיד זכו לזלזול מצד התקשורת בישראל. דוד לוי היה שונה גם במסגרת הזאת. הוא היה שונה כי על שמו הגו בישראל ז’אנר של בדיחות שנקראו “בדיחות דוד לוי”. הבדיחות, תסלחו לי, היו כל כך טיפשיות. ברטרוספקטיבה הן משקפות את השיח הפוליטי הרדוד בישראל של שנות ה – 80. אחרי ככלות הכל, כאשר מביטים על ההיסטוריה של האיש, קשה, אם אנו בוחנים זאת במבט אובייקטיבי, שלא להעריך אותו על תקרות הזכוכית שניתץ במציאות בלתי אפשרית. לא אחת. לא שתיים. המון. והוא עשה זאת גם עבור הבאים אחריו.
לוי עלה לארץ, למעברה בעיריית הפיתוח בית שאן. שם – ביזע, דם ואפשר שגם עם דמעות – הפך לפועל פשוט. הוא עסק בעבודות זמניות בקיבוצי האזור, בייעור, בחקלאות ובחפירת תעלות. עובדים מסוגו כונו על ידי עצמם “רזרבואר”. לאחר תקופת אבטלה שעליה מחה באלימות הוא הפך לפועל בניין. הוא היה בין השאר, בין אלה שבנו את מלון הילטון בתל אביב, מגדל שלום והקריה למחקר גרעיני. יותר מאוחר הפך לטפסן. חשוב לציין : בצעירותו במרוקו היה חבר בתנועת בית”ר ולכן הצטרפותו לתנועת החרות היא הצטרפות שנראית טבעית ומקובלת. וכאשר הפך הרזרבואר לשר חוץ הוא הגיע לפחות לחלק מהמקומות היוקרתיים אותם בנה. שר ההיסטוריה לא יכול היה להוריד את החיוך מעל פניו.
לוי הוא חלוץ בעיני. לבני הדור הצעיר ואלו שלא חוו מהי אפליה והדרה ראוי לתאר את הימים ההם בדיוק כשם שהיו : ימים אפלים של מגבלות עדתיות ופוליטיות בלתי נגמרות. לוי היה קורבן אחד מני אין ספור קורבנות. ובואו לא נתעלם מהעובדה הבאה : הדבר היה נפוץ לא רק בתנועת העבודה על ארגוניה השונים אלא שמבט על תנועת החרות מראה שאמנם בני עדות המזרח היו חלק מאוד משמעותי בה אך מבחינת הייצוג הם היו חלק מאוד זניח עד להשתלבות של שנות ה – 70, השתלבות שאחראי לה לא רק מנחם בגין אלא גם יצחק שמיר ודוד לוי הוא מייצג מובהק שלה, מה גם שהוא היה מבין מניעיה.
בפרפרזה על המשפט הידוע ניתן לומר : בימים שבהם לא היה איש היה לוי האיש. פועל הבניין, הפשוט באמת, עלה מעלה מעלה בעולם הפוליטי לא רק בכנסת אלא גם בהסתדרות : עד שלוי נבחר בה כנציג “סיעת תכלת לבן” והגיע להישגים לא מבוטלים מבחינה אלקטוראלית, לא נתנה ממש מקום למי שאיננו איש תנועת העבודה.
נהגו ללעוג ללוי על כך שהוא נוהג להיפגע מכל דבר והוא אדם מאוד רגשי. את המונח “בכיין” שמעתי לא מעט בהקשרו. כך למשל, היה בין מפרקי ממשלת נתניהו הראשונה וחבר למפלגת העבודה עם הקמת ישראל אחת לקראת בחירות 1999. הוא נשא עימו מטען עוד מהימים שמחנות שלמים בליכוד התאחדו כנגדו. מי שטען שלוי נפגע מהר, שלא לומר מהר מדי ואולי שלא לצורך, לא בהכרח טעה אלא שיש לראות זאת בהקשר הנכון : לוי היה יוצא דופן בסביבה שלא תמיד הייתה מוכנה מבחינה מעשית ופסיכולוגית, לקבל את ההצלחה שלו. ואף על פי כן, הוא הגיע לתפקיד סגן ראש הממשלה.
לוי היה גם אחראי, לא יחידי יש להדגיש, על פרויקט שיקום שכונות, אותו פרויקט שלא מעט אנשים מזלזלים בו. מדובר באותם אנשים שזלזלו גם בלוי עצמו. אך בואו נביט רק על העובדות : הפרויקט עצמו לא עסק רק בשיקום חיצוני של אזורים במצוקה אלא הרבה מעבר לכך והודות לתכניות חברתיות וכלכליות לא מעט עולים וותיקים שגדלו במצוקה יצאו ממנה והחלו חיים חדשים. ניתן לראות אותם במקומות בולטים בחברה הישראלית. כך למשל, ח”כ לשעבר ציון פיניאן שהשפיע רבות על עירו, טבריה, דרך פעילותו הציבורית. הוא עד היום מספר כיצד לוי השפיע עליו ושינה את גורלו.
אז בואו ונחשוב על כמה “פיניאנים” השפיע לוי ושינה את חייהם. הוא בעצם היה חלק מקבוצה מאוד אקסקלוסיבית של אנשים שהפכו חלק ניכר מבני “ישראל השנייה” ל”ישראל הראשונה”. אך זה לא מסתכם רק בזה : כאשר יצר את מחנה לוי בליכוד הוא קידם לא מעט אלמונים שהגיעו למקומות מאוד רחוקים. אחד מהם הוא נשיאנו הנוכחי רובי ריבלין.
הפוליטיקה הישראלית מלאה במשפחות מלוכה פוליטיות, כלומר דור הורים ודור ילדים שנבחרו לייצג את הציבור בכנסת. כך למשל, חיים הרצוג ז”ל ובוז’י, טומי לפיד ז”ל ויאיר, בת שבע כצנלסון ז”ל ובנה שמואל תמיר ז”ל. בתנועת הליכוד לדורותיה ידועים מי שכונו “הנסיכים” – בניהם הפוליטיקאים של לוחמי האצ”ל והלח”י – המשפחה הלוחמת. אלא שמבט עליהם מראה שהמוצא של כולם, כמעט ללא יוצא מהכלל, הוא אשכנזי. לוי הצליח ליצור שושלת מוצלחת חדשה יוצאת מרוקו, שושלת שהפכה לחלק בלתי נפרד מהישראליות החדשה : בנו ז’קי לוי – לשעבר ראש עיריית בית שאן וכיום סגן שר הבינוי והשיכון שאף החייה מחדש את פרויקט שיקום שכונות, אורלי לוי אבקסיס – ח”כ לשעבר מטעם ישראל ביתנו, כיום בסיעת יחידה ורק לאחרונה הסקרים מראים שהיא עשויה להיות מנהיגת “מפלגת הטרנד הבאה” שתפתיע בבחירות. דמות מעניינת לא פחות הוא האחיין של לוי שרבים מנבאים שיהיה כאן בעתיד בשדרה הראשונה של ההנהגה: ראש עיריית מודיעין ויו”ר מרכז השלטון המקומי – חיים ביבס.
לאחרונה, אנו עדים בישראל למעיין מלחמת תרבות. היא איננה קיצונית כשם שהייתה בשנות ה – 80. מדובר, פחות או יותר, במאבק בין שני עולמות בדמוקרטיה מובהקת בת זמננו : האחד, הוא העולם של האליטה הישנה שמיצגיה הם אנשי הרוח הוותיקים ואילו השני הוא העולם של האליטה החדשה שמי שנתפסת כמייצגת בלעדית שלו, גם אם הדבר איננו נכון לחלוטין, היא שרת התרבות מירי רגב.
במאבק הקשה הזה נישאים תיאורים די מרחיקי לכת שלא תמיד משקפים את המציאות. אחד מהטיעונים הללו הוא שהחברה הישראלית משתנה ולא לטובה. נטען כי היא הופכת להיות וולגרית ופחות סובלנית. המציאות מבחינות כה רבות בדיוק הפוכה. מה שהיה פעם נלעג הפך לבעל ערך משום שהוא באמת היה כזה אך לא זכה להכרה לה היה ראוי. הענקת פרס ישראל על מפעל חיים בתחום החברה לדוד לוי הוא מייצג מובהק של השינוי הזה והוא מבטא את הגיוון והפתיחות החדשה שמכניסה קהלים שהודרו בעבר ואלו כיום נכנסים אחר כבוד אל הפנתאון הישראלי.
לוי מקבל את הפרס עם הגיעו לגיל גבורות ובשנת ה – 70 למדינת ישראל. זאת המתנה היפה ביותר שהיה יכול לקבל עם הגיעו לגיל הזה. זאת אחת המתנות היפות ביותר שאנחנו כישראלים, יכולים לקבל, לרגל יום העצמאות השבעים למדינה.
הכותב הוא מנהל אגף הסברה וקשרי חוץ של תנועת הליכוד
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
