תאריו ומעלתו של משה רבנו

אלי כהן עם הפרשה רגע לפני שאנחנו מפרקים את הסוכה   פרשת "וזאת הברכה" הינה הפרשה האחרונה בתורה ולכן המסר העומד מאחוריה. כמובן שנושא עיקרי בפרשה הינו הברכות לעם ישראל, אולם נושא לא פחות חשוב הינו משה רבנו, תאריו, ומעלתו הנבואית. במאמרים הקודמים לפרשות וילך והאזינו ראינו כי סיום התורה הינו טרגי. משה עומד למות ומקבל בנבואה ומתוך ידיעה ברורה שבני ישראל יחטאו ויגלו מארצם. משה נוקט את כל יכולתו בהסברות, אולם גם משה יודע שכל המאמצים האלו רק ידחו את הקץ. התורה לא רצתה לסיים בצורה שאינה חיובית ובחרה לסיים בנימה האופטימית של הברכות, למרות שבפועל הן נאמרו לפני עלייתו של משה להר נבו המתוארת בסוף פרשת האזינו. הפרשה מתחילה בתארו של משה רבנו: "אִישׁ הָאֱלֹהִים". תואר זה מופיע לראשונה במקרא (אך בנביאים ובכתובים מופיע עוד מספר פעמים), ולכאורה מראה על חשיבותו ומדרגתו הגבוהה של משה. בעיני נכון יותר לראות בכל הפסוק הזה דווקא האנשה של משה רבנו, מדגישים שהוא איש, מזכירים שהוא לפני מותו. אזכרות אלו נועדו כדי למנוע תפיסה שגויה שמשה בעצמו הוא אל (ואכן הר נבו מקודש לדתות אחרות), ולחזק את האמונה שהאל הוא ללא דמות כלל. התורה מדגישה שמשה מת (למרות שהוא עלה יחידי להר נבו, ולכן היה אפשר להאמין שהוא עלה לשמים או נעלם למקום אחר) ואף נקבר, כמו כל אדם אחר. מסיבה זו בדיוק גם מקום קבורתו של משה לא נודע. במותו של משה הוא מכונה בתואר אחר "עֶבֶד-ה'". מדרגה זו גבוהה יותר "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא: פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידת ותמונת ה' יביט ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה" כמובן התורה עצמה מעידה על כך: "וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל-פָּנִים" וממשיכה התורה ומסבירה, בשני הפסוקים האחרונים של כלל התורה,  למה מעלתו של משה אינה ניתנת למעבר: "לְכָל-הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל-עֲבָדָיו וּלְכָל-אַרְצוֹ: ולְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה משֶׁה לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל". חג שמח אלי כהן ירושלים לנצח