אני לא מבקש שתתייצבו לצד נתניהו - רק שתפסיקו לשתוק

ב-13 בינואר 1898 התייצב אדם אחד מול צבא שלם. לא היו בידיו דרגות, לא תפקיד שלטוני ולא סמכות להורות על פתיחת חקירה. היו לו עט, עיתון ומצפון שלא היה מוכן לשתף פעולה עם השקר. שמו היה אמיל זולא.

ארבע שנים קודם לכן הורשע הקצין היהודי אלפרד דרייפוס בבגידה במולדתו, צרפת. הוא נשלח למאסר עולם באי השדים, הרחק ממשפחתו ומארצו. ההליך שהתנהל נגדו היה נגוע באנטישמיות, בראיות פגומות ובהסתרת מסמכים מן ההגנה. האמת לא הייתה נוחה לצבא, למערכת המשפט ולחלקים נרחבים מן החברה הצרפתית. וכשהאמת אינה נוחה, מתברר לפעמים שהמנגנונים שנועדו להגן עליה יודעים גם לקבור אותה.

ואז הגיע זולא. במכתב פתוח לנשיא צרפת, שפורסם בעיתון "L’Aurore" תחת הכותרת שהפכה לאחד הביטויים המכוננים בהיסטוריה המודרנית "J’Accuse…!" - "אני מאשים" - הוא האשים את בכירי הצבא ואת מערכת המשפט בעיוות הדין ובטיוח האמת. הוא ידע היטב מול מי הוא מתייצב. הוא ידע שהמחיר עלול להיות כבד. ובכל זאת, הוא סירב לשתוק.

זולא כידוע לא שחרר את דרייפוס באותו יום. הוא לא זיכה אותו בפסק דין ולא פירק בן לילה את המערכת שהתנכלה לו. הוא עשה דבר אחר, חשוב לא פחות: הוא הפך את השתיקה עצמה לשערורייה ציבורית. הוא הכריח את צרפת להביט במראה.

זולא הועמד לדין, הורשע ונאלץ לצאת לגלות באנגליה. דרייפוס קיבל חנינה ב-1899, אך זיכויו המלא הגיע רק ב-1906. זולא לא זכה לראות את מלוא תיקון העוול. הוא שילם מחיר אישי על כך שהקדים את זמנו ועל כך שסירב לקבל את הכלל הלא כתוב שלפיו מוטב לא להסתבך עם בעלי הכוח. ההיסטוריה זוכרת אותו לא מפני שהחזיק בסמכות, אלא מפני שהיה מוכן להשתמש בקולו. והשאלה שאני מבקש לשאול השבוע היא פשוטה: איפה אמיל זולא שלנו?

עדותו של אביחי מנדלבליט במשפטו של בנימין נתניהו מספקת שורה של רגעים המעוררים שאלות כבדות משקל. לא שאלות של ימין ושמאל, לא שאלות של אהדה לראש הממשלה ולא שאלות של הזדהות עם הפרקליטות. שאלות הנוגעות לאופן שבו מופעלים כוח שלטוני, זכויות נאשם, הוגנות והגינות שלטונית, אכיפה בררנית, לאופן שבו מתנהלות חקירות פליליות, לפיקוח על פעולות המשטרה ולמידת האחריות של מי שעומד בראש המערכת. וכפי שעולה מעדותו של ראש התביעה הכללית, משהו רקוב (מאוד) בממלכת דנמרק.

שידברו ויתייחסו לעובדות

אבל אמיל זולא לא היה רק האיש שהעז לומר "אני מאשים", הוא היה גם האיש שסירב להשלים עם שתיקתם של כל האחרים.

וכאן אני מבקש לשאול: היכן הם היום, אבירי שלטון החוק? היכן נשיאת בית המשפט העליון בדימוס, אסתר חיות, כאשר עדותו של מי שעמד בראש התביעה הכללית מעוררת שאלות כבדות משקל על הליכי החקירה, על האישורים שניתנו ועל הפיקוח על חוקרי המשטרה? מדוע היא מחרישה?

היכן פרופ' מרדכי קרמניצר, מן הקולות הבולטים בשיח על שלטון החוק והגנת זכויות האדם, כאשר מתבררים בבית המשפט דברים הנוגעים דווקא לזכויותיו של נאשם? מדוע נאלם? והיכן פרופ' ברק מדינה, מאנשי האקדמיה המשפטית, המזוהים עם ההגנה על זכויות הפרט ועל עקרונות המשטר החוקתי? מדוע קולו נדם?

אין לי ציפייה שיסכימו איתי. אין לי דרישה שיתייצבו לצד נתניהו. יש לי ציפייה אחת, צנועה הרבה יותר: שידברו. שיתייחסו לעובדות העולות מן העדות, שיסבירו לציבור אם וכיצד הן מתיישבות עם העקרונות שעליהם התריעו במשך שנים. שהרי שלטון החוק אינו דגל שמניפים רק כשהדבר משרת את השקפת העולם שלנו, וזכויות נאשמים אינן זכויות התלויות בזהות הנאשם. אם העקרונות הללו אמיתיים, הם חייבים לעמוד במבחן דווקא כשהמקרה קשה, דווקא כשהנאשם אינו אהוד, ודווקא כשהמסקנות האפשריות אינן נוחות למחנה שאליו אנו משתייכים.

לנוכח שתיקתם של מי שהיו הראשונים לדבר בשעה שהדברים התאימו לעמדתם, מהדהדת אזהרתו של ישעיהו הנביא: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע" (ה, כ). לא כל שתיקה היא הודאה, ולא כל מי שטרם דיבר בהכרח שותף לעוול. אבל שתיקתם של מי שהפכו עצמם למצפונה המשפטי של המדינה, היא שתיקה שהציבור רשאי לדרוש עליה תשובה.

אמיל זולא היה שונה מאחרים. הוא לא הסתפק בזעם או בשיחות פרטיות על העוול. הוא הבין שלפעמים שתיקה אינה ניטרלית: היא מאפשרת לעוול להימשך. ההיסטוריה היהודית מכירה היטב את הרגע הזה. נתן הנביא לא המתין שדוד המלך יזמין אותו לדיון על מוסר. הוא נכנס אליו ואמר לו: "אתה האיש" (שמואל ב' יב, ז); אליהו הנביא לא התפעל ממעמדו של המלך אחאב והטיח בו "הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ" (מלכים א׳, כא, י).

אבל המקור החד ביותר נמצא דווקא בציוויו של גדול המנהיגים היהודים בכל הזמנים, משה רבנו, בפרשת דברים: "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא" (א, י). לא תגורו מפני איש. לא תפחדו מבעל שררה, לא תירתעו מאדם חזק, לא תכניסו את דבריכם מפני מי שעלול לפגוע במעמדכם. המשפט שייך לאמת ולצדק, ולא לאנשים שמחזיקים בכוח.

חז"ל חידדו את החובה הזאת במסכת סנהדרין: תלמיד היושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחובה לעשיר "מניין שלא ישתוק? שנאמר: לא תגורו מפני איש" (ו עב). שימו לב: לא מדובר רק בשופט שכבר קיבל את ההחלטה, ולא רק במי שמחזיק בסמכות פורמלית. מדובר גם באדם שיושב בחדר, רואה דבר שצריך להיאמר, ועלול להעדיף לשתוק. התורה אינה מסתפקת בכך שלא יעוות את הדין, היא דורשת ממנו שלא ישתוק מיד כשהוא רואה את העיוות.

זהו בדיוק המבחן שאני מבקש להציב בפני אבירי שלטון החוק: לא רק אם פעלתם בעצמכם כדין, אלא אם אתם מוכנים לדבר כאשר מתעוררות שאלות קשות על התנהלות המערכת שאליה אתם משתייכים. כאשר מדובר בהליך פלילי, הדברים מקבלים משנה תוקף: אסור שהאינטרס המוסדי, הנאמנות לחברים או הרצון להגן על החלטה שהתקבלה בעבר יעמדו מעל החובה לברר את האמת. חזקת החפות, זכויות הנאשם והחובה לחקור כחוק אינן מתנות פוליטיות. הן יסודותיו של משפט צדק.

להפוך אמונה למעשים

גם בהיסטוריה העולמית יש דוגמאות למי שסירבו להיכנע לתכתיבי הממסד. ואצלב האוול, הסופר והמתנגד למשטר הקומוניסטי בצ׳כוסלובקיה, שילם מחיר אישי על מאבקו בשלטון ועל סירובו להשתתף בשקר הציבורי. אנדריי סחרוב, הפיזיקאי הסובייטי וחתן פרס נובל לשלום, סיכן את מעמדו ואת חירותו כשיצא נגד דיכוי זכויות האדם בארצו.

ולא רק הם. הרב אברהם יהושע השל צעד לצד מרטין לותר קינג במאבק למען זכויות האזרח בארצות הברית. הוא לא הסתפק בדרשות על מוסר ועל נביאי ישראל. הוא יצא לרחוב, התייצב מול אפליה גזעית והפך את אמונתו למעשים. הוא הבין שאמונה שאינה מוכנה לשלם מחיר למען הצדק עלולה להפוך למילים ריקות.

השתיקה של אבירי שלטון החוק, כאשר מתעוררות שאלות קשות הנוגעות למערכת שלהם עצמם, עלולה להפוך לאות קין על דש הבגד המוסרי שלהם. בפרשת קדושים מצווה התורה: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ, וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא יט, יז). התוכחה היא חלק מן האחריות ההדדית. היא אינה בגידה בחבר, אינה פגיעה ואינה ערעור על עצם קיומה של מערכת. להפך: היא הניסיון לתקן אותה לפני שהכשל מעמיק.

מי שמאמין במערכת המשפט צריך להיות מסוגל לבקר אותה. מי שמאמין בפרקליטות צריך להיות מסוגל לשאול אם פעלה כראוי. מי שמאמין בשלטון החוק צריך לזכור שהחוק אינו רכושו של שום מחנה.

ביום שלישי הקרוב יתקיימו הבחירות לכנסת. בימים האחרונים שלפניהן נשמע עוד הבטחות על דמוקרטיה, על שלטון החוק, על הגנה על מוסדות המדינה ועל הצורך לשמור עליהם מכל משמר. אבל מוסדות אינם נשמרים באמצעות סיסמאות. הם נשמרים באמצעות אנשים שמוכנים להגן על העקרונות שלהם גם כשהדבר אינו משרת את המחנה שלהם, גם כשהוא מביך את חבריהם, גם כשהוא מסכן את מעמדם.

כמעט 130 שנה אחרי "אני מאשים", איננו זקוקים לעוד אנשים שיסבירו לנו עד כמה שלטון החוק חשוב. אנחנו זקוקים לאנשים שמוכנים להוכיח זאת במעשים. אז איפה אמיל זולא שלנו? מי יקום, יסכן את מעמדו, ידרוש תשובות ויאמר בקול צלול שאיש אינו מעל הביקורת, גם לא מי שמופקד על אכיפת החוק?

כי בסופו של דבר, המבחן האמיתי של שלטון החוק אינו כיצד הוא נוהג במי שמבקרים אותו מבחוץ. המבחן הוא האם יש בתוכו אנשים שמוכנים לבקר אותו מבפנים. וכשכולם שותקים, השתיקה עצמה נעשית חלק מן הסיפור.

—

המאמר מאת עו"ד גיא בוסי, פרשן משפטי, פורסם לראשונה במעריב. כל הזכויות שמורות למעריב. למאמר המקורי: https://www.maariv.co.il/news/opinions/article-1380284