מי בדק את הבודקים? הפער הדרמטי בין הצהרת מנדלבליט לעדותו בבית המשפט

"לא השארנו אבן על אבן" - כך הכריז פרופ' אביחי מנדלבליט, היועץ המשפטי לממשלה דאז, בנובמבר 2019, כשהודיע לאזרחי ישראל על החלטתו להעמיד לדין את ראש הממשלה המכהן בנימין נתניהו בשלושה תיקים פליליים. הוא דיבר בקולו של אדם שבחן, בדק, שקל והכריע. אדם שידע להציג את חומר הראיות, להסביר את מסקנותיו ולשדר לציבור שההחלטה הדרמטית ביותר שקיבל בתפקידו התקבלה לאחר עבודת עומק קפדנית.

"הראיות הללו נבחנו באופן מקצועי ומעמיק, כל אחת בפני עצמה וכולן יחד כמכלול", אמר. ורק לאחר שהשתכנע, כך העיד על עצמו בפני הציבור, שהתשתית הראייתית מקימה סיכוי סביר להרשעה, החליט להגיש כתב אישום. "בלב כבד אבל בלב שלם", הייתה החותמת האישית שהטביע על ההחלטה.

שבע שנים חלפו. מנדלבליט שוב עומד בפני הציבור, הפעם לא מאחורי דוכן הנואמים של משרד המשפטים, אלא על דוכן העדים בבית המשפט המחוזי בירושלים השבוע. והמרחק בין שתי התמונות הללו מעורר שאלה שאסור לאיש במדינה דמוקרטית להתעלם ממנה. לא מדובר רק בשאלה אם נתניהו אשם או זכאי. זו שאלה שבית המשפט אמור להכריע בה על יסוד הראיות. השאלה המקדימה היא כיצד נבנתה התשתית שהובילה להגשת כתב האישום, עד כמה מי שנשא באחריות להחלטה הכיר אותה לפרטיה, ומה נותר מאחורי הקלעים של אותה הצהרה מלאת ביטחון.

בעדותו השבוע, מנדלבליט נדרש שוב ושוב להסביר מה ידע, מתי ידע, מה אישר, ומה הובא בפניו. בחלק מהעניינים השיב שלא ידע. באחרים הסביר שלא אישר כל פעולה בנפרד, ושציפה שהפעולות העיקריות יובאו לאישורו. במקרים מסוימים, לא מעטים, נדרש להסתמך על מה שהציגו בפניו אנשי המשטרה והפרקליטות - וכאן בדיוק מתחיל הקושי.

מנדלבליט אינו פקיד זוטר שנדרש להסביר בדיעבד פעולה נקודתית של חוקר. הוא היה היועץ המשפטי לממשלה, ראש מערכת אכיפת החוק, והאדם שקיבל את ההחלטה להעמיד לדין ראש ממשלה מכהן. הוא עצמו הציג את ההחלטה כהחלטה אישית, שהתקבלה לאחר בחינה מקצועית ומעמיקה. אלא שכאשר נשאל על פרטי אותה בחינה, מתברר שהיו פעולות שלא הובאו לידיעתו, ושחלק מהמידע שעליו הסתמך הגיע אליו באמצעות אחרים.

אין פירוש הדבר שכל פעולה שלא ידע עליה הייתה בלתי חוקית. גם אין פירוש הדבר שהאחריות המשפטית להחלטה נעלמת רק מפני שהיועץ הסתמך על אנשי מקצוע. אבל הציבור רשאי לשאול: אם לא כל הפעולות הובאו בפניו, אם לא כל פרט נבדק על ידו אישית, ואם על חלק מההתרחשויות נודע לו רק בדיעבד, על מה בדיוק נשענה אותה ודאות מוחלטת?

הרי ב-2019 לא נאמר לנו שהיועץ קיבל תמונה כללית מהחוקרים וסמך עליהם. נאמר לנו שלא הושארה אבן על אבן, שהראיות נבחנו כל אחת בפני עצמה וכולן יחד כמכלול, ושההחלטה התקבלה לאחר שהוא עצמו, מנדלבליט, השתכנע בתשתית הראייתית. ההבדל בין שתי הגרסאות אינו עניין של סגנון. הוא נוגע לשאלה כיצד התקבלה החלטה שהשלכותיה על חיי המדינה היו עצומות, ומה ידע בזמן אמת מי שחתם עליה.

אז מי אישר?

במהלך העדות עלו שאלות קשות בנוגע למגעים הקשורים לשלמה פילבר, עד המדינה בתיק 4000. ההגנה ביקשה להראות כי פעולות שנועדו לקדם את האפשרות לגייסו כעד מדינה נעשו בלי ידיעתו או אישורו של היועץ המשפטי לממשלה. מנדלבליט אישר שלא ידע על חלק מהפעולות שהוצגו לו. הוא לא קיבל את מלוא הפרשנות שההגנה ביקשה לייחס להן, ולכן אין לקבוע שהעדות לבדה הוכיחה שכל ניסיון לגייס עד מדינה נעשה בניגוד לדין. אבל עצם הצורך לברר מי ידע על המגעים, מי אישר אותם ומתי, אינו שולי. הוא נוגע ללב השאלה כיצד נוהלה חקירה רגישה כל כך.

גם בפרשת ניר חפץ נחשף פער מטריד. מנדלבליט התייחס לתרגיל החקירה שהופעל נגד עד המדינה ואמר: "זה היה פסול ולא נכון". יתר על כן, הוא אישר שלא ידע בזמן אמת על השתתפות התובעת יהודית תירוש בישיבה שבה נדון התרגיל, וכשנשאל אם היה מצופה לעדכן אותו, השיב בחיוב. אלה אינם פרטים טכניים. מדובר בהתנהלות כלפי עד מדינה, שעדותו הייתה בעלת חשיבות מרכזית בתיק נגד ראש הממשלה.

כאן מתחדדת השאלה: אם היועץ המשפטי לממשלה עצמו הגדיר את תרגיל החקירה כפסול, ואם לא ידע בזמן אמת על כל המעורבים בדיון שקדם לו, השאלה אינה רק מי אישר את הפעולה. השאלה היא כיצד ייתכן שהפיקוח על חקירה רגישה כל כך לא מנע את מה שהיועץ עצמו הגדיר בדיעבד כפסול.

הציבור אינו צריך לקבל מראש את טענות ההגנה, אבל הוא גם אינו חייב להסתפק בתשובה שלפיה הכול נעשה בידי אנשי מקצוע. דווקא משום שהמערכת היא מערכת מקצועית, היא חייבת להסביר מי פיקח עליה, כיצד תועדו החלטותיה, ומי נשא באחריות לחריגות הרבות ולהפרות החוק הלא מעטות שהתגלו.

בספר שמות מצווה התורה: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק". לא רק אל תשקר. התרחק מן השקר. התרחק מן האפשרות שההליך יזדהם, שהאמת תתערבב בהשערות, שהמטרה תכשיר אמצעים שאסור להכשיר. זהו עיקרון שאינו שייך לימין או לשמאל. הוא אינו תלוי בזהותו של הנחקר, בעמדותיו או במידת האהדה הציבורית שהוא זוכה לה. אם מדובר באזרח מן השורה, אסור לרשויות לעגל פינות. אם מדובר בראש ממשלה, חובת הזהירות גדולה עוד יותר, מפני שההליך נושא השלכות ציבוריות ומשפטיות חריגות.

מי בדק את הבודקים?

הדברים מקבלים משנה תוקף לנוכח הדיון בפעולות החקירה, בתיעוד האישורים ובשימוש בחומרים שלא הובאו לידיעת היועץ בזמן אמת. גם שאלות שעלו לגבי האופן שבו נבדק הסיקור באתר וואלה ולגבי ממצאים טכנולוגיים שהיו שנויים במחלוקת, מחייבות בירור עובדתי מדויק. אין לערבב בין כל הטענות, ואין להכריז שכל אחת מהן הוכחה. אבל אסור גם להתייחס אליהן כאל רעש רקע.

כאשר מתגלים פערים בין מה שהיועץ סבר שנבדק לבין מה שנבדק בפועל, בין מה שציפה שיביאו בפניו לבין מה שהובא, ובין האופן שבו הוצגה ההחלטה לציבור לבין התשובות הניתנות כעת, נדרשת תשובה רצינית. האם כל פעולת חקירה הייתה טעונה אישור אישי של מנדלבליט? לא בהכרח. האם כל פגם באופן שבו נאספה ראיה מוביל לפסילתה? לא בהכרח. האם כל תשובה של "איני זוכר" מוכיחה שהעד לא ידע? בוודאי שלא.

אבל צירופן של השאלות מחייב אותנו לבחון את התמונה כולה, ולא להסתפק בכך שהיועץ האמין בזמן אמת שהצוות המקצועי עשה את עבודתו. שהרי אם אמונתו של היועץ באנשי המקצוע היא התשובה לכל שאלה על מה שלא ידע, על מה שלא בדק בעצמו ועל מה שלא אושר בפניו - מי בדק את הבודקים?

בספר שמות אומר יתרו למשה רבנו בכל הקשור בבחירת שופטים: "וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ". לא כל פרט חייב להגיע אל המנהיג, אבל הדברים הגדולים, הרגישים והמשמעותיים חייבים להגיע אל מי שנושא באחריות. מנדלבליט עצמו העיד כי ביקש שהפעולות העיקריות בחקירה יובאו בפניו. דווקא משום כך, כל שאלה על פעולה מרכזית שלא הובאה לידיעתו מחייבת בירור: מדוע לא הובאה? מי החליט? מה היה היקף האישור? והאם הדברים תועדו בזמן אמת?

ייתכן שבית המשפט יקבע שחלק מהפגמים אינם משנים את התוצאה המשפטית. ייתכן שיקבע אחרת בנוגע לחלקם. אין להקדים את הכרעתו. אבל גם לפני ההכרעה, הציבור רשאי לדרוש תשובות. לא כדי להכתיר מנצח פוליטי. לא כדי לזכות אדם באמצעות מאמר בעיתון. אלא כדי לוודא שהכוח העצום של המדינה להעמיד אדם לדין הופעל בזהירות, באחריות ובכפיפות מלאה לחוק. "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף", לא רק צדק בתוצאה, צדק גם בדרך. משום שאם הדרך אל הצדק עוברת על פני כללי הצדק, אין די בכך שהמטרה הייתה ראויה. גם מי שמבקש להעמיד אדם לדין חייב להיות מסוגל להסביר כיצד עשה זאת. ובסוף חוזרים לאותה אבן.

ב-2019 אמר מנדלבליט לציבור: "לא השארנו אבן על אבן". השבוע, 2026, על דוכן העדים, מתברר שיש אבנים שהוא לא ידע שהוזזו, פעולות שלא אישר ופרטים שלא הובאו לידיעתו. אולי בית המשפט יקבע שלמרות כל אלה כתב האישום עומד על רגליו, ואולי יגיע למסקנה אחרת, אבל שאלה אחת כבר אי אפשר להשאיר מתחת לאבן: אם מי שהחליט להעמיד ראש ממשלה לדין אינו יכול להעיד מידיעה אישית על כל מה שנעשה בדרך להחלטתו, מי ייתן לציבור את התשובות?

כי במדינת חוק, לא די לדרוש מן הנאשם לתת דין וחשבון. גם מי שמפעיל את כוחה של המדינה נגדו חייב לתת דין וחשבון. בלי הנחות, בלי קיצורי דרך ובלי אבנים שמסתירות את מה שנעשה תחתיהן.

—

המאמר מאת עו"ד גיא בוסי, פרשן משפטי, פורסם לראשונה במעריב. כל הזכויות שמורות למעריב. למאמר המקורי: https://www.maariv.co.il/news/opinions/article-1377709