סערה בכוס תה ?

סערת הר הבית   החתירה לשלום שכולם כמהים לו אינו נמצא בסדר העדיפות הכלל ערבית, האדישות במדיניות הערבית וברחוב הערבי בנושא הפלשתיני מובנת, מאחר והנם מתמקדים באתגרים המקומיים והאזוריים למרות מס השפתיים היוצא מפי מעצבי המדיניות הערבית.   הגנרל א-סיסי נמצא בכאוס המאיים על שלטונו, במצרים חווים זעזועים כלכליים וחברתיים, המלחמה בטרור מצריכה משאבים, ענף התיירות במצריים בקריסה מפאת הכאוס מצב המוביל לדילול הכנסות, מצרים כיום טרודה במאבק לא רק לבלימת הזליגה הלובי סודני כי אם גם מול תורכיה, קטאר ואירן.   התפוררות של מספר מדינות ערביות מהווה גורם משפיעה על דו-קיום בין ערבי. הטרור האסלמי תורם רבות לחוסר דו-הקיום וכמו כן, עתיד הנפט הערבי אל מול מהפכת האנרגיה מפחית את ההשפעה הערבית.   לסעודיה ירדן ומצרים חשובה הנורמליזציה עם ישראל מתוך השקפה כי מהלך זה משפיע על אפשרות לסיוע אמריקאי עבורן, כל התפרצות אלימה במזרח התיכון משליכה על הסביבה ובפרט על המדינות הפרו-אמריקאיות השואפות לצמצמן, מנהיגי ערב מודעים לחתרנות הפלשתינית ובעיקר לשותפותם עם משטרים אפלים, על כן חשובה יותר למדינות אלו שתוף הפעולה עם ארה"ב על פני הרשות הפלסטינית הנתפסת כמתסיסה.   מהומות "מסגד אל אקצא" לא קיבל את התפנית לה ציפו הפלשתינים למרות הסרת מערכות הבידוק השונים, מוסדות הדת במכה, מדינה וקהיר לא נשמעו, העניין הפלשתיני הנו כצנינים בעיני רוב מדינות ערב, קולם נשמע ותו לא. עיקר הרעש בא מקרבינו ומתוך ביתנו והוא המהווה גורם מתסיס, כל עוד לא נדע להתמודד בו תמשך המגמה, רואים זאת בפקולטות, בבתי הספר ובגנים הערביים, במסגדים ובתי תפילה ואף ברחוב הערבי ויותר מכך, בכנסת ישראל.   מלחמות ערב בישראל לא פרצו בגלל הנושא הפלשתיני, הפלשתינים עד היום אינם זוכים לכל יחס או הכרה מהמדינות הערביות הסובבות אותנו למרות ניסיונות רבים שלהם ליצור מדנים בכל עת. לא בכדי בשנת 1959 פרקה "הליגה הערבית" את המחלקה הפלשתינית והסיבה, כי ראתה בה אבן נגף.   המציאות המורכבת במזרח התיכון אינה ברת פתרון, לא כי אין אנו רוצים בכך אלה, עכב אי רצון הפלשתינים בכך.     אביגדור