להחזיר את הלב למימונה

אמש השתתפתי במימונה של משפחת אוחיון במושב יד רמב"ם.
זו לא הייתה מימונה רגילה – אלא מימונה של זיכרון, של חסר, של געגוע.
משה אוחיון ובנו אליעד, תושבי אופקים, נרצחו בעת לחימה עם מחבלים באירוע טרור קשה.
משה, ששימש כמנכ"ל מיזם 929, היה מגדלור חברתי בעיר אופקים, אדם שכולו לב ונתינה.
בעבר זכיתי לחגוג עם המשפחה כמה וכמה פעמים – חוויות של חום, מוזיקה, מופלטות והרבה נשמה.

אבל אמש, למרות החסר – הייתה שמחה.
השולחן היה ערוך, הדלת פתוחה, האהבה המשפחתית הורגשה בכל פינה.
זאת הייתה המימונה האמיתית – לא במה עם פוליטיקאי, לא הפקה ראוותנית – אלא חג של לב פתוח ואנשים שממשיכים לחגוג למרות הכאב.

וכששמעתי את יעקב ברדוגו בגלי ישראל אומר ש"המימונה הפכה להפנינג המוני שאיבד את הנשמה שלה" – הרגשתי שהוא מדבר מגרוני.
כי המימונה שגדלתי עליה – היא בית, היא שכנים, היא פיוס וחסד.
לא מופע. לא מצלמות. לא מיתוג.

דווקא עכשיו, כשהעם מתאחד מתוך הכאב, זה הזמן להחזיר את המימונה למקומה הטבעי –
לא אל הדשא הציבורי, אלא אל שולחן הסלון.
 לא אל הדוכן הצבעוני, אלא אל המופלטה הביתית.
לא אל מכת היח"צ, אלא אל חיבוק פשוט בין אנשים.

לזכר משה ואליעד – ולכבוד החיים – נחזיר את המימונה הביתה.