יום האזכרה לרבין

איזו השמצה ואיזה ביזיון הופגן בהזכרה של רבין, אין מילה אחרת מאשר ליבויי יצרים.                 עד כמה השנאה בולטת לאחר, "ישראל הראשונה נגד ישראל השנייה". פולחן האישיות מחליא עד כדי גועל. הזו הדרך לגאולה? הכך תועבר הגחלת לדורות הבאים?

אין די מילים להביע את שעת הנפש מהפולחן השנתי שגם כך יום עצוב.  קרה דבר בישראל אין חולק ועל הנעשה אין להשיב.                                          זו אינה נחלת אדם אחד, טקס ממלכתי שאינו פרטי אין לו מקום להשתלחות מעוררת מחלוקת היוצרת מדנים, מתסיסה ומשסה.

זה לא מכבר, לפני חודשים ספורים בלבד חזינו בקיטוב הגואה על פני גשרים צמתים וערים והתוצאה, תדהמה והלם, נפל דבר בישראל, ייחודי שאין לו אח ורעה בעולם, מונה ראש ממשלה ללא עוצמה על ידי 273,836 מצביעים המהווה 6.21% מכלל הקולות הכשרים (4,410,052) עקב השיסוי.

את מי נצחו ההמונים בשחור בגשרים והצמתים ואיך תכתב ההיסטוריה? ניצחון העם על היחיד או, תבוסת היחיד וניצחון הקיטוב?

אלו לא היו הכוונות של העליות הראשונות כבוני הארץ. חשבנו שזרע הפורענות יפוג עם הכרזת המדינה והתקומה ולמרבה הצער, אינו דוהה כי אם גואה וחבל.

יתכן וגם בנו ה"ימין" האשם כי יש גם "שמאל".

"האדריכל" היווה בגין ז"ל, לאחר המהפך בראיונותיו לתקשורת הבטיח לעובדי השירות הציבורי להשאירו על תילו בלא שינויים פרסונליים,  "באנו לשרת לא לרשת".

זיכרון ממלכתי זה כבר לא, העיתונות נוצרת "אש" ואינה קמה, פסו הפגנות, הוקפאו החולצות בשחור מה צופן העתיד מי ישוריינו.

סולחים אנו לילד שמפחד מהחושך בעוד הטרגדיה של החיים הנה כאשר האנשים מפחדים מהאור.