גן עדן של מישהו אחר: פריבילגיות

https://vt.tiktok.com/ZSrXcTj1y/

בסרטון הטיקטוק שזוכה לתהודה, צעירה אחת – ככל הנראה בת קיבוץ או כזו שמכירה את העולם הזה מקרוב – מספרת בפשטות שכולה יוהרה: "הם רגילים להרים טלפון – והכל נפתר. הם מרגישים שהם יותר טובים. הם חיים בגן עדן – ועכשיו מגרשים אותם."

קשה למצוא ניסוח שמזקק בצורה כה חדה את השבר הישראלי של 2024: תחושת העליונות של מגזרים מסוימים – בעיקר בתוככי האליטות הישנות, אלה שגדלו בשדות הקיבוצים, התחנכו במסגרות היוקרה, ואוחזים ביחסים ישירים עם המערכת – מול הציבור הרחב, זה שלא "מרים טלפון ומסתדר", אלא נאלץ לעמוד מול בירוקרטיה, אפליה, ואפילו זלזול.

מה שהופך את האמירה הזו לטראגית – הוא שזה לא נאמר בהלקאה עצמית, אלא בהשלמה. אין כאן חשבון נפש. יש כאן הלם: "איך ייתכן שמגרשים אותנו מהגן עדן שלנו?" – כאילו גן העדן הזה היה שמור רק להם.

האירוניה היא כפולה: אותו "גן עדן" לא הגן עליהם מהאכזריות של ה-7 באוקטובר. ואותם אנשים – שבמשך שנים הפנו את הגב לפריפריה הגיאוגרפית והחברתית – מצאו את עצמם זועקים לעזרה מהעם שזלזלו בו. ומי בא לעזרתם? לא "הטלפון" ולא האליטות. אלא השטח – המתנדבים, החיילים, והמגזרים שבמשך שנים תויגו כמפגרים, פרימיטיביים או חשוכים.

במובן הזה, ה-7 באוקטובר הוא לא רק אסון – הוא רגע של חשיפת אמת. האשליה התפוצצה. המדינה לא שייכת רק למי שלמד ב"תיכון ליד האוניברסיטה". וגם לא למי שזוכר כל מפכ"ל מהזיכרון. היא שייכת גם למי שמשלם מיסים, מתגייס, בונה משפחה, ושומר אמונים למדינה מבלי לצפות לתמורה מיוחדת.

ואולי הגיע הזמן להזכיר לכולם: אין פה גן עדן פרטי. לא לכם, ולא לנו. יש מדינה אחת – ואם לא נשמור עליה יחד, גם היא תיגרע.