קודם ניקח את ועידת הליכוד

בנימין נתניהו זוכר את הנהמות שעלו מן הקהל, את השריקות, חילופי המהלומות והכיסאות ההפוכים; הוא זוכר, לא בערגה, את ועידת הליכוד בנובמבר 1997, שסימלה את תחילת נפילתו. הוא זוכר את הסקרים השחורים משחור, הופכי הקרביים, שנחתו על שולחנו בעקבות הוועידה; את הצניחה הבלתי נגמרת בפופולריות שלו הוא זוכר בבעתה. לימים הוא יודה שהיתה זאת טעות גורלית לתת בידי מרכז המפלגה, הגוף הפוליטי השנוא ביותר בישראל, את הכוח לקבוע מי יהיו הח”כים. זה קרה ב-1997. כעבור שנה וחצי נתניהו והליכוד איבדו את השלטון.

הסרט הזה עומד לחזור למסכינו בעוד כחודשיים. ועידת הליכוד החדשה חייבת להתכנס ולקבל שורה של החלטות תקנוניות חשובות. הכל אפשרי: מביטול הפריימריס הכלליים לח”כים, שבהם משתתפים כ-120 אלף מתפקדי הליכוד, לטובת בחירות במרכז המפלגה המונה כ-2,700 בני אדם, ועד להחלטה על הקצאת מקום ברשימה למיזוגים או לשריונים שונים ומשונים. כל החלטה כזאת משולה לחומר נפץ. השר מיכאל איתן מציע להקים גוף גדול, שיכלול גם את עסקני הליכוד ובעלי התפקידים. את נתניהו זה לא מרגיע, להפך.

השבוע עשה נתניהו היסטוריה: הוא הודיע כי בכוונתו להתמודד על תפקיד נשיא הוועידה כדי לבלום את ביטול הפריימריס. הוא הלם על השולחן בישיבת סיעת הליכוד והזהיר כי מהלך כזה יגרום לליכוד לאבד חמישה מנדטים שיכולים להיות ההבדל בין שלטון לאופוזיציה. בערוץ 10 דיווח שלשום נדב פרי, כי נתניהו מאיים לעשות כמעשה שרון ב-2005 ולפלג את הליכוד מחדש, אם השינוי המוצע יעבור.

מעניין איך ההיסטוריה חוזרת, ודווקא בליכוד: כשהמנהיג מרגיש בשיא עוצמתו, הוא מתחיל למאוס במפלגתו. שרון פילג את הליכוד אחרי שהביס את נתניהו בפריימריס, אבל התקשה להתמודד עם חבורת המורדים בסיעתו אחרי הנסיגה מעזה. לנתניהו אין בעיה אידיאולוגית. התיעוב שהוא רוחש למרכז המפלגה הוא בממדים אפיים.

פורמלית נתניהו מתמודד מול ח”כ דני דנון, שמבטיח לחברי הוועידה למנוע כל החלטה על שריון ברק ושות’ ברשימה הבאה, ומול השר מיכאל איתן, שרץ על הכרטיס של מה שמכונה “החזרת הכוח למרכז”.

דנון נחשב למועמד המוביל. הוא עושה עבודת שטח כבר חודשים ארוכים. בהצבעה חשאית, לא בטוח שנתניהו מנצח אותו. איתן הצטרף רק השבוע. מעשית נתניהו אינו מתמודד מול דנון ואיתן, אלא מול הסנטימנט והאינטרס של חברי המרכז. הם רוצים בחזרה את זכויותיהם ההיסטוריות והטבעיות. הם רעבים לשררה, להשפעה, לכסף, לג’ובים. כי ככה זה הולך: קודם אתה ממנה את הח”כים, אחר כך אתה מנהל באמצעותם את המדינה.

דנון חושב שנתניהו אינו מספר את כל האמת. לדעתו, הרצון האמיתי של נתניהו הוא להעביר בוועידה החלטה גורפת שתאפשר לו לשריין ברשימה הבאה אנשים מטעמו: אולי אהוד ברק, אולי חבורת ח”כים שצפויים לפרוש מקדימה אם לבני תנצח.

איתן מדבר בעיקר על הפריימריס. הוא מגדיר אותם “המקף המחבר בין הון לשלטון”. הוא מביא דוגמאות לסיפורי שחיתות ממערכות בחירות קודמות, לקשיים שהוא חווה בגיוס כספים, כפוליטיקאי ישר שביקש להימנע מקשר עם בעלי הון. “פריימריס זה לא רק עניין של כסף”, אמר לו נתניהו הכעוס בסיעה, “זה גם עניין של שם טוב. אם יש לך שם טוב, אתה בסדר”.

איתן מיד זיהה הרמה להנחתה: “אתה התמודדת עכשיו על ראשות הליכוד, לא מול 30 מועמדים אלא מול משה פייגלין. אין ספק שיש לך שם טוב. נדמה לי שכולם הכירו אותך. זה לא מנע ממך לגייס מאות אלפי שקלים”.

נתניהו לא נשאר חייב. “400 אלף שקל (הסכום המרבי שמתמודד רשאי לגייס) זה לא כל כך הרבה כסף”, נבח על איתן.

“ביבי מנותק מהמציאות”, אמר לי איתן השבוע, “בשבילי לגייס 400 אלף שקל, זה כמו בשבילו לגייס פי עשרה. הוא הרי מחובר להמון בעלי הון”. בסיעה, איתן המשיך וסנט בנתניהו: “למה אתה צריך לנהל את הוועידה בעצמך? מעולם, שום יו”ר מפלגה, בוודאי כשכיהן כראש ממשלה, לא עשה זאת. יש לך בכלל זמן לזה, עם כל העניינים הלאומיים שמונחים על שולחנך? הנה, כשמנחם בגין ישב בוועידות ורצה לדבר, הוא הצביע וביקש את רשות הדיבור, כציר מן המניין. והיתה לו השפעה, כיו”ר התנועה. גם אתה יכול לנהוג כך”.

נתניהו, מעידים אנשים שהיו בסיעה, חישב להתפוצץ כששמע את הטפת המוסר של איתן. הוא יישב ויצביע ויקבל רשות דיבור? זה יקרה כשהים יעלה באש והגיהנום יקפא. אבל קודם שינצח בהתמודדות על נשיאות הוועידה. זה לא בכיסו.

היידה ביבי

נדיר לשמוע פוליטיקאי אומר דברים מפוכחים, צוננים, הגיוניים, נטולי פומפוזיות ודלי קלישאות. ח”כ מאיר שטרית מקדימה, ותיק הח”כים בכנסת, נימק שלשום את החלטתו שלא להתמודד הפעם על ראשות מפלגתו: “בדקתי מה מצבי הן בציבור הכללי והן בקרב פעילי קדימה”, אמר בפשטות נוגה לכתבים בכנסת. “התוצאות מדברות בעד עצמן. איני מצליח לתרגם את האהדה כלפי להצבעה בעדי”.

מבחינת כישורים, התנהלות פוליטית ורקורד מיניסטריאלי, שטרית אינו נופל מציפי לבני ושאול מופז, שני הרצים המובילים בהתמודדות. חסר לו דבר מה נוסף, שקשה לפעמים לשים עליו את האצבע. הוא חסר ארומה מנהיגותית. הוא משדר קלילות, קופצניות, סחבקיות מופרזת. משקל נוצה. זמנו עבר.

אבי דיכטר הוא במידה רבה תמונת המראה של שטרית. הוא מתמודד למען ההתמודדות. “אם אתה חושב שאתה ראוי ויש לך מסר, אין שום סיבה שלא תתמודד”, נימק השבוע את החלטתו ההפוכה משל שטרית.

מה עם הסיכויים? שאלתי אותו. הוא לא השיב. דיכטר בז לחוקי הפוליטיקה. הוא מאמין שבכוח רצונו הוא מסוגל לייצר חוקים אחרים, מציאות אחרת. אם היה חובר בזמן למופז, שאותו הוא מעריך, הם היו יכולים להיתפש כצמד איכותי ובעל משקל. אולי אפילו להכריע את הכף. אבל האופציה הזאת לא עולה על דעתו, לפחות לא לפי שעה. הוא כמו הילד החלש בכיתה, שרואה חבורת ילדים מתקוטטים וממהר להצטרף לבלגן, אף על פי שברור לו שהוא עומד לצאת מההרפתקה הזאת עם הכי הרבה חבורות ושריטות.

האיש שנכנס לפוליטיקה בדצמבר 2005 ככוכב שביט, בתום כהונה מיתולוגית כראש השב”כ, הפך מהר מאוד לסוג של קוריוז פוליטי; כהונה שנויה במחלוקת כשר לביטחון פנים בממשלת אולמרט, מינויים לא מוצלחים, אמירות מוזרות ועוד מעידות כהנה וכהנה. את פרנסתו התקשורתית בשנה החולפת, הוא עשה בעיקר משחיטתה החוזרת ונשנית של לבני בתוכניות רדיו. חוץ מלהאשים אותה באחריות לחור באוזון, הוא אמר עליה הכל.

גם כאן, כשהוא נשאל מי ראוי יותר לדעתו לתפקיד ראש הממשלה, ביבי או ציפי, דיכטר משיב חד משמעית: “ציפי לא ראויה להיות ראש ממשלה, וגם לא ראש מפלגה. אין לה תכונות של מנהיג, אין לה תכונות של מוביל. היא אינה אדם בעל חזון. היא אינה אדם שיודע לנהל מפלגה. הכל אצלה זה אינטרס אישי. היא מעודדת עבריינות נורמטיבית, אולי אפילו חמורה מזו. היא אינה מבינה, שכסף ציבורי אינו כסף פרטי”.

מלשכת לבני נמסר בתגובה: “ההתמודדות של דיכטר בפריימריס מובילה אותו למחוזות אישיים נמוכים, שמביישים קודם כל אותו. המשחק של דיכטר כחוקר הרע בשותפות אינטרסים מובהקת עם יריביה של לבני במפלגה, פוגע קודם כל בעצמו. אמירות רדודות ונמוכות כאלה מרחיקות את הציבור מהפוליטיקה בכלל ומקדימה בפרט. אנחנו לא נרד למגרש הזה”.

ומה דעתו על נתניהו? כשדיכטר מדבר על ראש הממשלה, קולו מתרכך והאנרגיות שקורנות ממנו הופכות לחיוביות. קצת עידוד מצד המראיין והוא יפצח בקריאות, היידה ביבי! “אנחנו נפגשים הרבה”, הוא אומר. “בכל פעם שיש לי מה לומר לו או לסייע לו בתחומים שונים, אני נפגש אתו. ביבי מבין היטב את המציאות האזורית. לא ברור לי מדוע לא נכנסנו עד היום לממשלה ואיך זה שאין מנגנון בין לבני לנתניהו, שדן בנושאים האלה”.

אולי אין מנגנון כי לנתניהו זה לא מתאים?

“במאי 2011, אחרי שהוא נשא את נאום ששת העקרונות שלו בכנסת (ובהם: שמירה על גושי ההתיישבות, פליטים במדינה הפלסטינית, נוכחות צבאית של ישראל בבקעת הירדן, י”ו), שבנקל היה ניתן להכלילם במצע קדימה, נפגשתי אתו ועם לבני ואמרתי שזו ההזדמנות. לא קרה כלום”.

עלה על דעתך שנתניהו פשוט לא רוצה?

גם מזה דיכטר מתעלם. כשהודיע בתחילת השבוע שבכוונתו לרוץ, הוא הצהיר שמיד לאחר “הניצחון” יפנה לנתניהו ויקיים עמו “מו”מ מואץ” לכניסה לממשלה. איזה מחזה עיוועים: בעוד כל הפוליטיקה מחממת מנועים לבחירות, מפלגת האופוזיציה הראשית תתדפק על דלתו של נתניהו ותפציר בו לצרף אותה לממשלה. אבל זה דיכטר: מציאות משלו, חוקים משלו.

כנראה יש משהו במי השתייה בקדימה שגורם לאנשים להאמין שהם חיים בסרט. השבוע שמענו מראש עיריית בת ים, שלומי לחיאני, שהוא שוקל להתמודד על ראשות המפלגה. אם יאיר לפיד יכול, למה הוא לא? בין אם יתמודד ובין אם לאו, הצהרתו מעבירה מסר ברור לבוחרים: קדימה ויתרה על היומרה להקים ממשלה.

לא פראייר

יום ראשון, שעה 19:50. בצומת שורש, מתחת לכביש תל אביב-ירושלים, מתרחשת פעילות יוצאת דופן: שתי מכוניות שרד חונות לצד המחלף. שני גברים נשואי פנים מוקפים בצעירים חסונים, ניצבים זה מול זה. אחד מוסר מעטפה לחברו, שממהר לטמון אותה בכיס מקטורנו. הם מחליפים מספר מלים ונפרדים בלחיצת יד אמיצה. אחר כך הם נכנסים למכוניותיהם ונעלמים, כל אחד לדרכו.

כך, נעבעך, נראה טקס מסירת מכתב ההתפטרות מן הכנסת של השר, ח”כ מתן וילנאי מהעצמאות, ליו”ר הכנסת, רובי ריבלין מהליכוד. ללא הוד, ללא הדר, בחשיכה, בעמידה, בצד הדרך.

טקסי פרידה מעין אלה נערכים ברוב עם בלשכת היו”ר, בנוכחות מוזמנים ומצלמות. לא כל שכן כשמדובר בפרלמנטר ותיק ובאדם בעל זכויות כאלוף (מיל’) וילנאי, שייצא בתחילת הקיץ לייצג את ישראל כשגריר באחת המדינות החשובות, הצומחות והמשפיעות בעולם, סין.

בבוקרו של אותו יום אישרה הממשלה פה אחד את מינויו של וילנאי לשגריר בבייג’ין. החוק מחייב ח”כ מתפטר להגיש במו ידיו את המכתב ליו”ר הכנסת. וילנאי התקשר לריבלין לתאם. ריבלין הציע לקיים את הטקס ב-11:00 למחרת, יום שני, בכנסת, עם כל הפאן-פייר וההילולה הכרוכים בכך. וילנאי אמר שיש לו דיון או סיור, וחשוב לו מאוד שמחליפו, איש המגזר הדרוזי שכיב שנאן, יושבע לאלתר (החוק מקציב 48 שעות בין התפטרות להשבעה).

“אין בעיה”, אמר ריבלין, “תבוא אלי ביום שני בחמש וחצי. נשביע את שכיב ביום רביעי בחמש וחצי”. וילנאי אמר שזה חייב להיות ביום ראשון, לא משנה מתי, אפילו בלילה. “בכל מקרה שכיב יושבע ביום רביעי, כי ביום שלישי הכנסת מסיימת מוקדם את דיוניה, לפני תום 48 השעות”, הסביר ריבלין. וילנאי התעקש. בדקו השניים את לוח הזמנים הלילי שלהם, ומצאו שבשבע וחצי ריבלין יוצא מירושלים לברית באשדוד ווילנאי עושה את דרכו לבירה. קבעו להיפגש בצומת, והשאר היסטוריה (שנאן הושבע ביום רביעי, לפני הצהריים).

שאלתי את וילנאי אם הדחיפות נבעה מכך ששנאן, שהיה חבר ברשימת העבודה שממנה התפלגה העצמאות, התנה את הצטרפותו לסיעה המתפלגת בכך שווילנאי יתפטר מהכנסת צ’יק-צ’ק. “אני לא יודע על זה”, אמר וילנאי, “אבל לאחר שהממשלה הצביעה על המינוי, חברי שלום שמחון בא ואמר לי, ‘תעשה טובה, תתפטר מהכנסת כמה שיותר מהר'”.

מי ששוחח השבוע עם וילנאי מצא אדם פגוע. לא מפני שגורש מהפרלמנט במטאטא. הוא לקח קשה את המאמרים, האמירות והעקיצות, כולל במדור זה, שתהו כיצד השר להגנת העורף נוטש את החזית, כלומר את העורף, וממריא לו לסין רגע לפני “העניין הזה עם איראן”, כפי שהוגדר ב”ארץ נהדרת”.

כאן לפחות זה נכתב בהומור, אמרתי לו. איש לא יחשוד בך שאתה בורח.

“בני משפחתי לא התייחסו לזה בהומור”, אמר וילנאי, “חברים שלי באו ואמרו לי: ‘תראה, כותבים שאתה בורח לפני המלחמה’. נו באמת. אם, חלילה, יקרה משהו, מיד אני חוזר לארץ. 50 שנה אני משרת את המדינה, מתוכן עשרות שנים בשדה הקרב. תמיד הסתערתי. תמיד, כמו אידיוט, רצתי קדימה. גם נפצעתי. שכבתי בבית חולים. עכשיו אומרים שאני נוטש? אני?”

באמת לקחת את זה קשה.

“יש גבול לכל דבר. לפני שום שר לא רצה להתעסק עם העורף. כל שרי ביטחון הפנים ברחו מזה. נכנסתי לזה לפני חמש שנים (ארבע שנים ראשונות כסגן שר הביטחון של אהוד ברק, בממשלות אולמרט ונתניהו ובשנה האחרונה כשר, י”ו). בשנתיים הראשונות רק ניסיתי להכניס סדר בבלבול. התחלתי מאפס. תמיד אפשר להגיד: העורף לא מוכן. אבל הוא מוכן יותר מכפי שהיה לפני חמש שנים. אני משאיר מאחורי גם דברים שעשיתי וגם תוכנית עבודה מסודרת. אם לא הייתי הולך על זה, איש לא היה בא אלי בטענות”.

בזה וילנאי צודק. הוא לפחות פעל. את פירות עבודתו נראה כשיהיה העניין ההוא עם איראן. השאלה היא: האם נכון, ראוי והולם לעזוב תפקיד כה קריטי, ערב מה שמסתמן בתקשורת כמבחן התוצאה האולטימטיבי: מלחמה. הדעות בעניין חלוקות. לווילנאי אין ספקות. פניו מזרחה.

אגב, הוא מעולם לא היה בסין. הרבה שנים הוא שר, סגן שר וח”כ, ומעולם לא פירגן לעצמו נסיעת עבודה לארץ המפנקת והמזמינה, שרבים מעמיתיו פקדו בשליחות העם והאומה יותר מפעם אחת. “אין מה לעשות”, אמר וילנאי השבוע, במרירות מהולה בשמחה לאיד, “אני פראייר”.

למקור הכתבה