מאז התמזגותה של צומת בליכוד, ב-1996, מצאתי עצמי תומך בתנועת הליכוד.
זו בדיוק ההגדרה. “מצאתי עצמי”, בלית ברירה. כיהודי, ציוני ואזרח, יוצא קצפי על המפלגות החרדיות, בנות הברית הזמניות של הליכוד, המנכסות את היהדות לעצמן. ההבדלים ברורים: יש חרדים, יש חרד”ל, יש ציונות דתית – ציבור חילוני אין.
על אף שנדמה לנו כי הפלגנות במגזר החרדי ובזה הדתי-לאומי גדולה, מתברר כי ברגע האמת האינטרסים המשותפים מובילים את המפלגות להציג עמדות מאוחדות.
אני יכול לומר כיום, בדיעבד, כי אין לנו ברירה אלא לפעול כקבוצה מאורגנת של צעירים בליכוד. כאשר קמה התקווה, אם היה מאמץ הצוות המוביל עקרונות דומים לצומת של רפול וח”כ אריה אלדד היה עושה מעשה בני בגין ולא מתחבר לחרדים שבציונות הדתית, הייתי אומר ניחא ושוקל מעבר לתקוווה, אך לא כך היה הדבר ושוב נותרנו חסרי ייצוג במערכת הפוליטית.
כפי שהזכרתי בעבר, ההגדרה “חילוני”, היא הגדרה ‘מכובסת’ וחסרת בסיס. המכנה המשותף הוא באורח החיים, הנוטה משמירה על מסורת ותמיכה בשמירת זהותה היהודית-דמוקרטית של המדינה לכפירה מוחלטת בדת, במסורת, בתרבות היהודית תוך ניכור לזהות היהודית-הציונית האישית והלאומית. אם כך, נותרת ההגדרה על דרך השלילה כציבור שאינו “דתי”.
האם המאבק על אופיה של מדינת הלאום היהודי והעם היהודי אמיתי?
וודאי שכן. אך סדר העדיפות הלאומי נוטה בבירור לשמירה על האופי היהודי של המדינה על זה האזרחי. קצרה היריעה מלפרט, אך לצערי הרב, קיומה של המדינה כיהודית מוטל בספק על ידי מרבית מאומות העולם ו’יהודים’, ששנאתם העצמית מעבירה אותם על דעתם. אני רואה את הזהות היהודית חופפת לזו הציונית, הלאומית יחד עם זו הדתית, מתוך הכרה כי אופי אזרחי של המשטר יכול להתקיים במקביל לזהותה המסורתית של המדינה היהודית.
בניגוד לאחרים המספידים את המפלגות הסקטוריאליות, בשל השסעים הגדולים בעם היהודי בפרט ובמדינת ישראל, שיטת הבחירות האזורית-אמריקאית בה שתי מפלגות גדולות ויחידות מנהלות את ארה”ב ומדינותיה, אינה ישימה. אני מתקשה לראות בליכוד חרדים קיצוניים ליד אנשים בעלי תפיסות ליברליות רדיקליות בתחומי הכלכלה והמנהל האזרחי. כמובן שבמפלגה שמאלית, החיבור בין בעלי הון רפורמיסטים לשוחרי איכות סביבה לתנועה האסלאמית, הקומוניסטית והפלסטיבשארה, קשה לעיכול. יחד עם זאת, החיבור בין המפלגות החרדיות מחד והציונות הדתית פנימה ישים בהחלט.
בתקופת פוסט-בחירות דהיום, לא ניתן להתעלם מהקריסה האידיאולוגית. בשני המחנות המרכזיים ניתן לראות זאת באחוז המתלבטים הגבוה בסקרי טרום-בחירות ולהווכח בתוצאות: מפלגת “מצב-הרוח” קדימה שמרה על כוחה, מפלגות השמאל האידיאולוגי התרסקו להערכתי, בעקבות עיסוק טוטאלי במדיניות חוץ בלבד ולא בכלכלה, חברה וסביבה וכך יצרו ניכור בינן לציבור הרחב, שעיכל את רבין של 92 וברק של 99 ולא יכל עוד למצנע, פואד, פרץ, ביילין, שריד וברק בסיבוב השני, בתקופת ההתפכחות מהסכם אוסלו. מיזוג של מרצ בעבודה אינו נמנע, יחד עם גורמים יוניים בקדימה.
עיקר טינתי למנהיגי מפלגות השלטון המסורתיות (מלבד יצחק שמיר יוצא הדופן). הרדיפה אחר הכרה אישית בינלאומית, מתוך אינטרסים אישיים הישרדותיים ואחרים על חשבון חוסנה וקיומה של מדינת ישראל והעם היהודי, מעבירים אותי על דעתי. הזיווג המאולץ שבין הפוליטיקאים לבעלי ההון, המערכת המשפטית והמדיה מזכיר לי אשה מוכה שחוזרת לבעלה, מחשש שניתוק התלות תלוי בקיומה האישי.
האם החשש מוצדק? גם אם כן, לא ניתן להתעלם מ”מערכות היחסים” המושחתות, המביאות את המדינה לעברי פי פחת. השחיתות השלטונית, הממונית, האישית היא האויבת מס’ 1 המובילה לאיומי המשנה בתחומי הביטחון, הכלכלה, החינוך ולכידות החברה היהודית במדינת ישראל.
ילדי הפרחים, שכרון הכוח, מלחמת יום-כיפור, מהפך 77, תרבות הפלמ”ח. הסיבות לכך הן רבות ויש לי על כך בטן מלאה על דור ההורים. לא ילד 73, לא הבטיחו לי כלום אבל מחובתנו לעצור את מפלס הציניות המבעבע, לפני שיצרוב בנו את אותותיו ויסמא את עינינו מראות.
רבותי! אין שום ברית היסטורית עם המפלגות החרדיות – אבל לא ניתן שיאלצו אותנו לבלוע את הגלולה המרה בכח. בלי נאמנות – אין אזרחות לכל תושב במדינה. גם חרדים, עובדים זרים ויהודי מבקשי רעתה של ישראל בעולם. זו גם אג’נדה אזרחית.
המערכת הפוליטית היא מערכת של אילוצים ופשרות. כפי שנוכחנו לראות כי המאחזים הבלתי חוקיים אינם משיגים מטרתם הציונית להתיישבות בארץ-ישראל דרך הקונצנזוס, כך גם ברית הזוגיות אינה ברת ביצוע במתכונתה המלאה. עניין של סדר עדיפויות.
מה הוא סדר העדיפות הנכון להערכתי? תלוי במספר משתנים, ביניהם שינוי בהרכב קואליציוני זה או אחר וחתירה מתמדת לדיאלוג בין כל הזרמים במפה הפוליטית.
בממשלת ימין, במקביל לשדרוג מערך החוץ וההסברה וטיפול באיומים הבטחוניים, יש לדאוג לחוקה בישראל, לרפורמה במערכת המשפטית ולהפרדת רשויות בחוק ברוח דניאל פרידמן ובבניית מעמד המורה ומערכת החינוך הפורמלית והבלתי-פורמלית.
על ברית זוגיות נאלץ לוותר בתקופה הקרובה, אלא אם כן תוביל ההדברות עם המפלגות החרדיות בקואליציה להישג בתחום זה. אכן, גם זו אג’נדה אזרחית. אם אנחנו מסוגלים לדבר עם הגרועים באויבינו, האם לא נחתור לפתרון ולפשרה בין הזרמים בעם היהודי?
המצב הנוכחי אינו מאפשר לשבת בחיבוק ידיים. מי מאיתנו שהתפתה לפעול במסגרות פוליטיות אחרות שהכזיבו, צריך להפנים כי פעילות משותפת, קבוצתית בתוך הליכוד – יכולה להביא להשגים תוך חתירה להשפעה זו או אחרת במוקד קבלת ההחלטות.
התפקדו לליכוד, התאחדו כגוף רעיוני. אל תהיו שיכורים מהמעמד ומהשררה ואל תתפתו להתנהלות מושחתת. הספינה של מדינת ישראל צריכה חובלים וימאים שינווטו אותה למקום מבטחים.
הצעירים הם דור העתיד וכולי תקווה שנכניס נורמות חדשות ומערכת ערכים, שתנקה את המערכות השלטוניות מהערכות יסוד נמוכות ומתחושת הקבס התמידית שהשרישו דור ההורים העייף והשבע שלנו.
פורסם: http://itaihaim.blogli.co.il
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
