ניצולי השואה, בני המשפחות, חיילי צה”ל ומפקדיו, צועדים, מכובדי, לפני אלפי שנים היה לנביא יחזקאל חיזיון. באחד הקטעים הנודעים ביותר בתנ”ך, מתאר הנביא כיצד הובל לבקעה והיא מלאה עצמות. העצמות, לדברי הנביא, הן בית ישראל. והעצמות יבשות, ותקוותם אבדה. לנוכח חיזיון זה שואל אלוהים: “התחינה העצמות האלה? התחינה העצמות האלה?”
שאלתו של יחזקאל התעוררה בלב כל אחד ממשחררי המחנות: האם יכולה לעלות תקווה לאנושיות מן הזוועה? התחינה העצמות האלה?
נמצאים אתנו כיום האנשים שחזרו והפיחו רוח חיים בעצמות היבשות, משחררים וניצולים כאחד.
לנוכח פועלם של הניצולים, יצירתם, בניינם ותרומתם לאנושות – משפחות, קריירה, ספרות, מוזיקה ואפילו מדינות – אנו יכולים רק להשתאות מהעוצמה והאומץ של אנשים אלה
בה בשעה, כאשר אנו משתאים לנוכח תרומתם של הניצולים לאנושות, יכולים אנו רק להתחיל לשער מה יכלו לתרום לאנושות המיליונים שלא שרדו. אנו מבכים את אובדנם מידי יום עד היום. כל משפחה יודעת את הכאב, ואף משפחתי שלי – סבה וסבתה של רעייתי ושבעה משמונת ילדיהם נלקחו ונרצחו. אמה של אשתי, פולה, זיכרונה לברכה, הצליחה לברוח ליערות והצטרפה לפרטיזנים וכך הצילה את חייה.
גם אמא שלי הצליחה להימלט מידי הנאצים. כאשר פלשו הגרמנים לתוניסיה, הם הגיעו במהרה גם לעיר גאבס שבה חיו אבות אבותי מדורי דורות.
הקהילה בגאבס נדרשה לספק עובדי כפיה מידי יום. בשדה התעופה של גאבס הקימו הגרמנים מחנה כפיה מאולתר. גם דודים של אימי נלקחו לשם.
יום אחד הגיעו הנאצים גם לבית סבתי, לקחת את בני המשפחה למקום לא ידוע. סבתא שלי ראתה אותם מתקרבים לביתה. את אמא שלי, שהיתה ילדה קטנה, היא מיהרה להסתיר בתוך סיר גדול במטבח.
מיד לאחר מכן סבתא רצה לנעול את שער הברזל בכניסה, ובדיוק אז הגיעו הגרמנים מצידו השני. הגרמנים רצו לירות על שער הברזל.
שכן ערבי יצא מביתו ואמר לגרמנים שסבתי נעלה את השער בפניהם בגלל החינוך לצניעות. לנשים אסור לפתוח דלת לגבר זר. הוא הציע להם לחזור כאשר יהיו בבית הסבא שלי או הדודים שלי.
הגרמנים הלכו לדרכם לבתי יהודים אחרים, ואמרו שיחזרו מאוחר יותר. בינתיים כל בני המשפחה שלי ברחו לישוב הררי מרוחק, וכך ניצלה גם אמא שלי מהגרמנים.
הסיפור של משפחתי דומה לסיפורים רבים אחרים של ניצולי שואה בפולניה ואוסטריה, וכמובן גם בתוניסיה ולוב. למזלנו, הגרמנים לא הצליחו להפעיל בתוניסיה את כוחות האס.אס להשמדת היהודים ולהרס מוחלט של הקהילות ומוסדותיהן. אבל, גם בתוניסיה הם התחילו לבצע את התהליך המזוויע של “הפתרון הסופי”. 77 טרנספורטים יצאו מתוניסיה למחנות ההשמדה באושוויץ, סוביבור, ובוכנוואלד.
ידועים לנו כיום שמותיהם של לפחות 160 קורבנות יהודים שהיו על הטרנספורטים האלה, וישנם עוד רבים ששמותיהם ועקבותיהם לא ידועים.
הנאצים הגרמנים תכננו להשמיד את כל יהדות תוניסיה ולוב באותן שיטות שאנחנו מכירים מאושוויץ. הם לא ביצעו את תוכניותיהם לא בגלל טוב לב או אנושיות, אלא רק בגלל שנאלצו להעביר חלק מכוחותיהם בתוניסיה לתגבור הכוח הגרמני בערבות רוסיה, ובמיוחד לקרב סטלינגרד. אילו היו הגרמנים מנצחים בסטלינגרד ובאל-עלמיין, כנראה היו חוזרים להשלים את פשעיהם גם בתוניסיה.
נוכחותנו כאן היום, היא סמל לניצחון האנושות על הרוע. היום הוא יום בו אנו הופכים את הזיכרון הפרטי לזיכרון קולקטיבי של העולם כולו.
מכאן, מחנה המוות אושוויץ-בירקנאו, מהאדמה הספוגה בדמם של אלו שנרצחו על לא עוול בכפם אני קורא לכל אדם באשר הוא:
אל תשכחו!
אל תשכחו את הקורבנות אך גם אל תשכחו את הרוצחים!
זכרו איך מיליוני יהודים הובלו אל מותם על ידי אותם מרצחים והעולם שתק!
זכרו אך גם תפעלו!
אין די בזיכרון, בתודעה ובהנצחת מאורעות השואה ואימת השואה. על העם היהודי ועל האנושות להפיק לקחים באופן מתמיד ולפעול בנחרצות להנחלת לקחי השואה לדורות הבאים.
אין לאנושות עתיד ללא לימוד לקחי השואה.
השואה מלמדת אותנו שלמרות שהיהודים הם הראשונים לסבול מהשנאה ההרסנית של האנטישמיות, הם לא יהיו האחרונים ששנאה זו תפגע בהם.
כשר חוץ יזמתי והובלתי את יום השואה הבינלאומי. החלטה זו, לקבוע את 27 בינואר כיום בו יציינו כל המדינות את זכרם של 6 מיליון יהודים שנרצחו מהווה ניצחון אדיר של העם היהודי בהנצחת זיכרון השואה. במשך שנים ציינה ישראל את יום השואה בעוד העולם נמנע מכך, והיום הוא נחלת הכלל.
בעקבות החלטה חשובה זו נערכים מדי שנה בבתי ספר ברחבי העולם טקסים ושיעורי למידה, במסגרתם מלמדים את הדור הצעיר את אשר התרחש בתקופה הנוראה של השואה ומה צריך לעשות כדי למנוע תופעות כאלה בעתיד. מדינות רבות עורכות עצרות וטקסים בהשתתפות נשיאים וראשי ממשלות, כאשר המסר הוא אחד!:
אין מקום יותר לזוועות מסוג זה בעולם המודרני.
לצערי, אנו עומדים היום, שוב, בפני איום קיומי כפי שהיה לפני שישים וארבע שנים ואני תוהה האם לא למדנו דבר?
דווקא היום, בעודנו עומדים כאן, מתכנסות מדינות בג’נבה לועידת דרבן השנייה. ועידת דרבן השנייה שמתכנסת היום בג’נבה היא ועידה אנטי ישראלית ואנטישמית שיש להוקיע. ועידת דרבן השנייה, במקום לעסוק בגזענות וחינוך לסובלנות, עוסקת בהטפת ארס ושנאה. לשמחתי מדינות רבות כמו ארצות הברית, אוסטרליה, קנדה, איטליה והולנד אכן עושות כך, אך לא כולן.
ועידת דרבן השנייה היא ההוכחה החיה, קריאת ההשכמה הזועקת לכולנו. העולם עדיין לא למד, עדיין לא הפנים את שהיה לפני 64 שנים. ועידת דרבן השנייה מוכיחה לנו כי אין די בזיכרון, בתודעה ובהנצחת מאורעות השואה ואימת השואה. עלינו להפיק לקחים באופן מתמיד ולפעול בנחרצות להנחלת לקחי השואה.
מדינת ישראל מאז הקמתה נלחמת על זכות קיומה. המלחמה שהכריז הטרור על ערכי החופש, המוסר והדמוקרטיה אינם עוד מנת חלקה של ישראל בלבד. על העולם החופשי לפתח אסטרטגיה מדינית ועקבית ארוכת טווח ולא להסתפק בפתרון נקודתי. חומת הגנה מדינית היא הערובה לכל הצלחה צבאית בהווה ובעתיד.
במשך שנים ארוכות העולם האמין שטרור ואיראן הן בעיות של ישראל בלבד. רק לאחר הפיגוע במגדלי התאומים ב-11 בספטמבר והפיגועים בלונדון, מדריד ובסלאן שברוסיה הבין העולם שטרור יכול להכות בכל מקום ובכל אחד. מאז, פועל העולם בצורה נחושה יותר למיגור הטרור והתוצאות הן מרשימות אך עדיין עבודה רבה לפנינו.
גם היום, 64 שנה אחרי, יש מדינה שמכחישה את השואה וקוראת להשמדת ישראל ומחיקתה מהמפה.
איראן מהווה איום קיומי על ישראל אך לא רק! איראן מהווה איום קיומי על העולם החופשי כולו וחשוב שנפנים זאת ובמהרה.
אי עצירת איראן יוביל למרוץ חימוש מסוכן, דבר שיערער את היציבות והשלום לא רק באזורנו אלא בעולם כולו. סוריה, החיזבאללה, החמאס..כל אלה הפכו לסוכנים של איראן. ישראל נלחמת היום את מלחמתו של כל העולם והיום יותר מתמיד צריכים להבין כולם שסוכנים אלו יכולים להגיע גם אליהם.
רק הפסקת הגמגום, נחישות בינלאומית והגברת הסנקציות על איראן יכריעו אותה. התוצאה תהייה זניחת התוכנית השאפתנית שלה לפתח פצצה גרעינית.
נוכחותנו כאן, היום היא קריאה לכל עמי העולם להיזהר מפני הסכנה של שנאת חינם, גזענות ודעות קדומות. מצעד החיים הוא לא רק צורך שלנו לכבד את מיליוני הנרצחים ולהראות לכל אלו שרוצים בהשמדתנו כי אנחנו חזקים מכל רוע, הוא גם תמרור אדום לכל אדם באשר הוא. זהו תמרור חשוב אשר בעזרתו זיכרון אירועי העבר יישאר תמיד ובזכות זיכרון זה נהפוך את האמירה” לעולם לא עוד” למציאות.
האם יכול להיות משהו נורא יותר מהשמדה שיטתית של עם, מנטילת כבודם של בני אדם, שריפת ספרי הקודש שלהם, גזיזת שיער ראשם ועקירת שיניהם. הפיכתם למספרים, סבון, לאפר של טרבלינקה ודכאו?
התשובה היא כן! יש דבר נורא יותר.
לעשות את כל המעשים הנוראים הללו ואז להכחישם. הכחשת השואה אינה מחללת רק את זכר הקורבנות ופוגעת בניצולים, היא אף שוללת מהעולם את ההזדמנות ללמוד את הלקח – לקח שחיוני ללמוד היום, ממש כמו לפני 64 שנים.
חובתנו לדאוג שיהודים שוב לא יהיו בעולם בלא בית, בלא חוף מבטחים שאליו יוכלו למלט את נפשם ובלא כוח מגן יהודי שיידע להגן על חייהם.
את הלקח הזה מצווה האם לבנה, בשירו של המשורר אורי צבי גרינברג, “קודש הקודשים”:
“מארג גס לבושך בני. לבוש חיילים.
ורובה על שכמך…
גם בשבת לא תחליף את זה הלבוש, בני.
אף בבוא הגואל וכתתו עמים חרבותם לאתים והשליכו רוביהם אל האש- אתה לא, בני, אתה לא!
…פן יקומו שוב הגויים ואספו ברזל- וקמו עלינו שוב ולא נהיה נכונים
כאשר לא היינו מוכנים עד עכשיו…”
אנו עומדים כאן היום כדי לומר לאלו שזוכרים, לאלו ששכחו, ועבור אלו שאינם יודעים:
לעולם שוב לא ימצאו אותנו לא מוכנים.
לעולם לא עוד.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
