ביום ראשון התקיים במשרד החוץ טקס קבלת פנים למשלחת האמריקאית שהגיעה לחגוג את מעבר השגרירות האמריקאית לירושלים. ימין ושמאל כאחד הגיעו לקחת חלק באירוע ההיסטורי, למעט מפלגת מרצ שהודיעה שהיא תחרים את האירוע בשל הסכנה הטמונה בדבר. מה הקשר? שאלה טובה
השבועיים האחרונים ייזכרו כמוצלחים במיוחד עבור מדינת ישראל.
החל בפרישת ארה”ב מהסכם הגרעין האיראני, עבור בתקיפת יעדים איראניים בסוריה וכלה בהעברת השגרירות האמריקנית לבירת המדינה, ירושלים.
בטקס פתיחת השגרירות במשרד החוץ, שהתקיים ביום ראשון, כולם לבשו חיוכים והאווירה הייתה מרוממת במיוחד. מיטב השמות נכחו ואישיות בכירות רבות הגיעו לחגוג. ברגע נדיר, ח”כים מהאופוזיציה הניחו לעת עתה את קיתונות הביקורת שיש להם כלפי ממשלת נתניהו והגיעו לחגוג את האירוע ההיסטורי הזה שמתרחש לנגד עינינו. מעליזה לביא ועד סתיו שפיר, כולם נכחו כדי לקחת חלק בשמחת הקונצנזוס הציוני של העברת השגרירות האמריקאית לירושלים.
אנשי שמאל מובהקים רבים, כאמור, לא נתנו לאידיאולוגיה היונית לעוור אותם והביעו את שמחתם במעבר השגרירות לעיר הבירה. ראש עיריית תל אביב-יפו, רון חולדאי, הצהיר שמעבר השגרירות לירושלים הוא מעֵבֶר לכל שיקול פוליטי: “אתה לא יכול להיות מי שאתה בישראל אם אתה מתנגד להעברת השגרירות לבירה שלך”.
לעומת זאת, מפלגת מרצ אשר ממתגת עצמה תחת הסיסמה – “השמאל של ישראל”, יישרה קו עם האידיאולוגיה של הרשימה המשותפת, והודיעה שהיא תחרים את האירוע. “זה מהלך חד‾צדדי שאינו מקרב את השלום. לא אוכל להגיע במצפון שקט”, כתבה תמר זנדברג, יו”ר מרצ, במכתב ששיגרה לדיוויד פרידמן, שגריר ארה”ב בישראל. עוד הוסיפה זנדברג כי: “בעוד שירושלים היא עובדה מוגמרת, השלום מוטל בספק והצעד החד‾צדדי הזה, שלא במסגרת תהליך שלום, מרחיק את השלום”.
העובדה שמרצ אינה מוכנה לקבל את ההכרה האמריקאית בירושלים כבירת ישראל כלל, עשויה להפתיע מעט, במיוחד אחרי שזנדברג כתבה במכתבה לשגריר שירושלים היא עובדה מוגמרת.
אם כך, מדוע זנדברג וחבריה קושרים את בירת ישראל בתנאי משא ומתן עתידי, אם בכלל? האם זנדברג וחבריה מודעים לכך ששולמית אלוני, המייסדת המיתולוגית של מפלגת מרצ, הצביעה בעד חוק יסוֹד ירושלים ב‾1980 ואף לקחה חלק בהצעת תיקון לחוק?
הצהרתה של זנדברג איננה יותר מניסיון למשוך תשומת לב תקשורתית שהתקבל כהוגן , לצד העובדה שטיעוניה גם מנותקים למדי מהמציאות. מה שכן, זנדברג הצליחה במעשה ידי אומן לחבר בצורה מלאכותית בין כל הדברים שלא בהכרח קשורים אחד לשני.
זנדברג טועה מהשורש כשהיא טוענת שמעבר השגרירות מרחיק את השלום, אך ייאמר לזכותה שהקשר הפיקטיבי בין שני הנושאים נרקם בשורות המפלגה עוד בדצמבר 2017, כשהנשיא טראמפ הכיר בירושלים כבירת ישראל והעם היהודי.
אחד אחרי השני הח”כים יצאו בהודעות אבל לתקשורת: “ההצהרה של טראמפ פוגעת בהסדר עתידי אפשרי ולכן בוגדת דה‾פקטו בחזון הציוני שעל ערכיו הוקמה מדינת ישראל”, אמרה ח”כ מיכל רוזין, שהאשימה את הנשיא בבגידה בערכי מדינת ישראל, לא פחות ולא יותר. “הכרה אמיתית וברת קיימא בירושלים כבירת ישראל הייתה צריכה להתקבל בליווי החלטה על הקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים”, קישרה רוזין גם היא בין אלמנטים שאינם קשורים אחד לשני.
הבה נבהיר את הדברים: ירושלים בירת ישראל היא עובדה מוגמרת והיסטורית. העם היהודי מושתת על הכמיהה בת אלפי השנים לירושלים ולציון. הכרתה כבירת ישראל איננה אמורה לבוא כתמריץ לפתרון סכסוך, ויהיה זה כל סכסוך שיהיה, ואינה צריכה להיות תלויה באף סכסוך אזורי או אתני. ההכרה בירושלים כבירת ישראל והעם היהודי היא הכרה במובן מאליו, ובְאמת בת אלפי שנים.
ההכרה בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות אליה הן מהלכים אלמנטריים למדינת ישראל, שהיו צריכים להתרחש עוד בשנת 1995, אם לא לפני, כשהסנאט האמריקאי הצביע בעד העברת השגרירות מתל אביב לירושלים המאוחדת. הרי ממתי ריבון נאלץ לוותר או להתפשר על ההכרה של עיר בירתו כחלק מהסכם שטרם סוכם?
לא בכדִי מועמדים לנשיאות ארה”ב השתמשו בסיסמה הזו והבטיחו אחד אחרי השני להעביר את השגרירות בעיתות בחירות, אלא אף יותר מזה: שר האוצר האמריקאי סטיב מנוצ’ין אמר שהעברת השגרירות לירושלים נובעת משיקולים ביטחוניים ושמדובר באינטרס אמריקאי מובהק.
אולי – וכנראה – הייתה לישראל יד במעשה, אך בסופו של דבר הכול מסתכם בכך שזוהי החלטה בלעדית של הממשל האמריקאי, עם או בלי הלחץ הישראלי.
עוד טוענת זנדברג שמהלכים חד‾צדדיים מסוג זה מרחיקים את השלום ואינם בריאים למצב השברירי בין ישראל לפלסטינים. מעניין שזנדברג מסתייגת ממהלכים חד‾צדדיים שלטענתה עשויים שלא לשפר את המצב, מכיוון שב‾2005 כל ששת חברי הכנסת של מפלגת מרצ הצביעו פה אחד בעד המהלך החד צדדי העונה לשם “ההתנתקות”.
מה הח”כים ממרצ ידעו אז על מהלכים חד‾צדדיים שזנדברג וחבריה לא יודעים היום?
וגם אם נלך לכיוון החשיבה הקיצונית של מרצ, מדוע שלא ייתכן הסכם שלום עם הכרה בבירת ישראל כירושלים? הרי במציאות של מרצ, גם אחרי הסכם שלום עתידי שבו ירושלים תחולק על פי גבולות 67, היא עודנה תיוותר בירת ישראל. מדוע ומתי הדבר הפך להיות תנאי הכרחי בהסכם שלום?
תגיות: תמר זנדברג, טראמפ, ירושלים, שגרירות ארה”ב, ישראל, ארה”ב, מרצ
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
