אתמול (יום ג’), בישיבת הממשלה בה צויין יום השואה, יצא ראש הממשלה וסגנית השר ד”ר לאה נס בקריאה לכל בית ישראל, להתגייס לפעילות התיעוד, של פרוייקט “לדורות”.
- בישראל חיים כיום כ-200 אלף ניצולי שואה, כולם כיום אזרחים וותיקים.
- רק כ- 10% מקרב ניצולי השואה החיים כיום בישראל, תיעדו את סיפור חייהם.
- הנתונים העדכניים עומדים על כך שמידי יום הולכים לעולמם כ-30 ניצולי שואה. הזמן הולך ואוזל- ולכן יש להפוך את פרוייקט לדורות לפרוייקט לאומי.
באמצעות תוכנית האב “חיים בגיל של המשרד ברחבי הארץ, יגיע המשרד לאזרחים וותיקים לכל ניצול, כדי שיספר את סיפורו למען הדורות הבאים.
סגנית השר לאזרחים וותיקים, ד”ר לאה נס: “כבת לניצולי שואה אני רואה חשיבות עצומה בכל נושא הנצחת זיכרון השואה. הוריי, שניהם ניצולי שואה, סחבו על גבם את הזיכרון יום יום בסבל רב. אני זוכרת את עצמי עוד כילדה קטנה שומעת את הסיפורים, זה הפך להיות חלק בלתי נפרד ממני.
לצערי, הוריי לא רשמו ולא הקליטו ולא נותר, מהסיפור האישי של כל אחד מהם דבר. ילדיי לא זכו לשמוע. ואני זוכרת שברי זכרונות- אינני יכולה לחזור ולספר את הדברים.כמו הוריי יש מאות אלפים. חייבים לשמור את זיכרונם האישי, בזכרון הקולקטיבי שלנו כעם”
“פרויקט לדורות”, הנו חלק ממהלך כולל של הכרה והוקרת ניצולי השואה החיים בישראל. המשרד לאזרחים וותיקים מוביל את הפרוייקט במקביל למיזמי התיעוד וההנצחה השונים.
בזכות מתנדבים המגיעים לבתי הניצולים ורושמים את דברי העדות, ובאמצעות העלאת כל העדויות לאתר לדורות המיוחד לכך, אנו זוכים לתיעוד עד של הזכרונות. אנו מתוודעים למוראות השואה שעברו על הניצולים מחד, ולנפלאות העלייה והתקומה של מדינת ישראל.
מתן העדות הנו הליך לא פשוט רגשית עבור הניצולים, ולכן קיים קושי באיסוף העדויות. המשרד לאזרחים וותיקים, מרחיב את פעילות המתנדבים כפי שנעשתה עד היום, בפריסה ארצית לאיסוף העדויות, שעוד ניתן לאסוף מהניצולים.
http://www.youtube.com/watch?v=zV1J2srrq9A&feature=share
מבחר סיפורים
2 – הולנד:
“ב-41 כשהגרמנים כבשו את הולנד… הם סגרו עלינו לאט-לאט כמו צבת… היודנראט נדרשו לספק… יהודים כדי לשלוח אותם למחנות, עוד לא הבנו שמדובר במחנות השמדה. הפיצו שמועה שמדובר במחנות עבודה…”
“…לילה אחד גשום מאוד עם סופות רעמים, גבר עם אופניים הגיע לקחת אותי… המשכנו ללכת דרך האחו… עד שהכניסו אותי לבית קטנטן עם מבטח קטנטן, בבית חיכתה לי גברת… והכניסה אותי לישון במין עליית גג…”
“…לקראת סוף המלחמה, הגיעו לכפר שלנו… חיילים מהוורמכט… הדבר יצר עניין והתלהבות… כל הזמן היו קטעים כאלה שבהם הייתי צריכה לחיות בתור ילדה בזהות כפולה”
“בחורף 1945… הקנדים הגיעו לגרמניה והם בדרך לשחרר את הולנד… ויום אחד הם הגיעו, כולם שמחו… אני לא שמחתי – כי לא ידעתי מה עלה בגורל משפחתי… רק בשנת 1949 קיבלתי הודעה רשמית… – משפחתי נספתה בתאי הגזים בסוביבור”.
“…הבית שלנו היה ציוני מאוד… בשנת 1969 עליתי לישראל… תוך זמן קצר הכרת את בעלי… מהנדס מכונות ואלמן והייתה לו ילדה בת 10, שהייתה ועודנה לי כבת…”
3 – יוגוסלביה:
“ב- 23/1/1942… בחורף קר במיוחד… ההונגרים… הוציאו את היהודים… הוליכו אותם לשפת הדנובה שהייתה קפואה. פיצצו חור בקרח, העמידו את האנשים, נשים, זקנים, ילדים וטף בארבע שורות… כל כמה דקות הובלו הארבעה הראשונים בתור פנימה – צרור יריות ושקט, האנשים לא חזרו – דממה…”
איך נשארתי בחיים?: לא יודעת!… ניסיתי לברר… מהסיפורים נודע שהייתי בזרועות אימי עם אחי רובי על שפת הדנובה. הקטל הופסק בצהריים ונמסרתי לסבא וסבתא שניצלו, כי היו בקצה התור…”
“… ב-1942… צורפנו לקבוצת ציונים בדרכנו לפלשתינה עם קסטנר, אחרי נסיעה בקרונות בהמות, מצאנו את עצמנו בברגן בלזן…”
“… אחרי שהות של שישה חודשים שוחררנו והגענו לשווייץ… בה היינו עד סיום המלחמה. חזרנו לבלגרד, דודתי ובעלה אמצו אותי כחוק ומאז הייתי ביתם. שמי שונה ללנדי… באפשרות הראשונה יצאנו מיוגוסלביה ועלינו ארצה, ב- 26.12.1948 עגנו בחיפה… נישאתי לפלטו שמואל, נולדו לנו שלושה ילדים עירית, בועז ואסי…”
4. – מצרים:
“… נולדתי במצרים ובגיל חצי שנה נסענו ליוון…”
“…בזמן המלחמה, היינו עוברים מכפר לכפר כדי לברוח מהגרמנים. היינו כל הזמן ביחד – אימא שלי, אחים שלי ואני. אבא שלי נשאר עם אימו בוולוס והאמין שהכל יהיה בסדר”
“… הגרמנים תפסו את הרב הראשי וביקשו ממנו את השמות של כל היהודים ושמי שיתן את השם שלו הם לא יעשו לו כלום. הפרטיזנים באו ולקחו את הרב, אך הרב שהגיע אחריו נתן את השמות. אחי התנגד ולא הסכים להעביר את השמות שלנו – וכך ניצלנו…”
“בוקר אחד (4-5 לפנות בוקר) הגרמנים עברו בין הבתים ושלחו את כל היהודים ברכבת לאושוויץ… שכרנו חדר אצל נוצרים והנוצרים לא הסגירו אותנו…”
“את אבי תפסו, הכו והרביצו לו הרבה, ירד לו דם והוא לא הסכים לגלות איפה אנחנו מתחבאים. כשסבתא שלי גילתה שתפסו אותו, היא אמרה שאין לה טען בלעדיו ומסרה את עצמה לגרמנים…”
“… כשחזרנו לוולוס, הגיעו אנשים מהסוכנות ושכנעו אותנו לעלות לארץ ישראל. אחי ואחותי עלו ראשונים… אימא רצתה להיות קרובה אליהם והחליטה שנעלה גם… אחותי התחתנה, ולאחר שנתיים מישהו פנה לבן הדוד של בעלה וביקש להתחתן איתי, התחתנו… נולדו לנו שלושה ילדים… ויש לנו אחד עשר נכדים…”
7. – צ’כוסלובקיה:
“…בהתחלה אמרו לנו לא ללכת לבית הספר, לאחר מכן לקחו לנו את תעודות הזהות. לא נתנו לנו לקנות בחנויות, לקחו לנו את הרדיו מהבית כדי שלא לא נתעדכן… ואז לקחו אותנו…”
“…במהלך פסח נכנסו הגרמנים… ולקחו אותנו לגטו… ומשם לאושוויץ. אבא שלי אמר שהוא הוליך להציץ וחוזר, חזר אחרי כמה דקות ואמר לנו שנגיד שלום אחד לשני כי כנראה שלא נתראה יותר בחיים. אבא ירד ראשון יחד עם אחי ושאני, אימי ואחותי ירדנו כבר לא ראינו אותם…”
“…עבדנו כמו חמורים… וכשרצינו לנוח מספר דקות נכנסנו לבית שימוש ואז גילו אותנו, הגרמנים הכניסו כלב נושך… ולא יכולנו לנוח יותר…”
“…הייתי מאוד חולה היה לי טיפוס, מלריה ודלקת פרקים. פגשתי רופאה שבאה לבקר ומסתבר שהיא קרובת משפחה שלי, היא אמרה לא להגיד שאני חולה כדי שלא ייקחו אותי לתאי הגזים…”
“…השתחררנו בטרזינשטט, פתאום שמענו מישהו צועק ‘סוף המלחמה, סוף המלחמה’, ואז נכנסו הרוסים וסיפרו לנו מה קרה ונתנו לנו יום אחד לגנוב – גנבתי אודם, ומאז תמיד חשוב לי להיות יפה…”
“…הגענו לברטיסלאבה ומשם לבודפשט… הלכתי ברחוב ומישהו ציוני הכיר אותי, זיהה אותי וזכר מי היה אבא שלי, שאל אותי: האם אני רוצה לעלות ארצה? עניתי: ‘היום!’…”
“…הגעתי לארץ באונייה, ראשית לעתלית, בעתלית הכניסו אותנו האנגלים ועד היום יש לי תעודת עולה שיש לי אישור להיכנס לארץ… עברתי לחברת הדוקן, ועשינו נשק – אני ייצרתי עוזי, בעבודה זו הכרתי את בעלי… יש לי בן הכי יקר בעולם… ויש לי שלושה נכדים מקסימים שאוהבים לבוא… נשארנו ציונים והייתי פה כשקיבלנו את מדינת ישראל והייתי הכי מאושרת בחיים…”
1. – צרפת:
“… זו הייתה חגיגת סיום השנה של כל גני הילדים בעיר לנס… הייתי 6 בת וקיבלתי את התפקיד הראשי במופע של הגן שלי ושרתי את שיר הסיום… הייתי לבושה בשמלה לבנה מקושטת בפרחים ועל ראשי זר פרחים… הייתי מאושרת וגאה מאד על ההצלחה שלי… קדתי קידה אחרונה… לא ידעתי שאושר זה יהיה קצר מאד וכל השמחה והחגיגה ישכחו בגלל המאורעות הקשים שהתחילו ממש באותו לילה…”
התעוררתי מכוסה כולי בזיעה קרה ושמעתי קולות… הגרמנים פלשו לצרפת מצפון… רע ומר ליהודים… עוד באותו לילה – לפני עלות השחר – הגענו המשפחה לתחנת הרכבת הקטנה של העיר לנס. אלפי אנשים הצטופפו שם כשמטרת כולם לצאת בהקדם מהעיר… במשך יומיים ניסה אבא למצוא מקום על רכבת הנוסעת דרומה, ובסופו של דבר הצליחו להידחס…”
“… בערב יום כיפור ישב אבא עימנו וסיפר על החג ומשמעותו… אבא ביקש מאיתנו לשאת גם כן תפילה בלב, ולבקש מה’ שיוציא אותם במהרה מהחושך לאור. למחרת השכם בבוקר התעוררנו לקול בכייתו של אבא, שעמד בפינת החדר, עטוף בטלית… זאת הייתה הפעם הראשונה שלי שראיתי את אבי בוכה ממש בדמעות…”
“… אבא ידע שזה רק עניין של זמן עד שיעצרו אותו, ואולי גם את כל המשפחה. בוקר אחד, כשאבא עבד ביער … הוא הבחין מרחוק בין העצים, בג’יפ המתקרב לעברו מרוב פחד החלו ידיו רועדות בחזקה, ונשמט הגרזן… שתי אצבעות רגלו נקטעו הוא נפל על הארץ שותת דם. כך מצאו אותו הגרמנים שבאו לאסרו… הרימו אותו, הכניסו אותו לרכב והביאו אותו הביתה. הם הודיעו לו שיבואו לקחתו שוב לאחר שיחלים. אבא האמין בכל ליבו – ודיבר על כך הרבה – שהקדוש ברוך הוא שומר עליו ועל משפחתנו , ושהייסורים מקרבים אותנו לגאולה…”
“… היום המיוחל הגיע. אבא קיבל סוף סוף את המסמכים לעליה לארץ- ישראל. אי אפשר לתאר במילים את ההתרגשות והשמחה שאחזה את כולם… הגיע היום המיוחל… נשמנו כולם לרווחה, והאמנו שהפעם זה אמיתי ! אנחנו – עולים לארץ ישראל !…”
“…כיום אני מספרת את סיפורי ביד ושם לחיילים, תלמידים וקבוצות אחרות שמיגעות ליד ושם. יש לי משפחה גדולה ומאושרת, שבעה נכדים ועשרים נינים…”
2. – רומניה:
“… כל הזמן הייתה אנטישמיות… זה בא לידי ביטוי במיוחד מ- 1931, אחרי עלייתו של היטלר לשלטון… החלו הפגנות של גרמנים… דגל צלב הקרס… באותה תקופה, עלתה ברומניה מפלגה אנטישמית ובראשה אנטונסקו ששמר על יהדות רומניה, אבל היה מוכן להקריב את יהדות בוקובניה…”
“… הוריי הקשיבו לרדיו גרמניה, ושמענו את ההכרזות של היטלר וגבלס. אני זוכר שאמרתי להוריי שהלוואי ולהיטלר לא יהיו ילדים, כדי שהרדיפה לא תימשך…”
“… ב- 1941 העבירו את כל היהודים לאזור גטו בעיר… גורשנו, הורו לנו להתייצב בתחנת הרכבת… פחדנו שיפרידו בינינו, אבל אני שמרתי מרחק קרוב להורים. העמיסו אותנו על רכבת בהמות, לא ידענו לאן מובילים אותנו… 60-70 איש… ללא שירותים, לא היה מספיק אוויר… כבר בתחנה הראשונה היה כאלה שקפצו מהרכבת והתאבדו. אני זוכר את הדוחק, כל אחד דאג לעצמו…”
“… הגענו לאטאקי על גדות נהר הדנייסטר… חיפשנו סירה שתעביר אותנו לצד השני של הנהר ואימא צעקה שהיא רוצה רק יהודים… היה לנו קשה מאוד שם… כדי להישאר בחיים אכלנו כל מה שניתן ולא הקפידו על כשרות, אבא תמיד התפלל…”
“… תפקידי היה לעמוד ליד השער שמחוץ לבית כדי לראות אם באים לחטוף גברים לעבודות כפייה. הזהרתי את אבא כשראיתי אותם והוא נכנס לארז שעליו שמו מאזניים כבדים… את מי שתפסו שלחו לעבודות שמהן הרוב לא חזרו… פעם אחת ראיתי רומני או גרמני שאמר ליהודי שיפתח את הפה והוא ירה לתוכו והרג אותו…”
“… הייתה מגפה… אימא… נדבקה… ונוצר לה גידול… אבא הכיר רופא מהעיר שלנו, והוא בלי כלים, בלי הרדמה, בתוך אולם מלא אנשים – חתך את הגידול, כשאימא צעקה נורא… היא נשארה בחיים, אבל הייתה שבר כלי…”
“… האנשים איבדו צלם אנוש… יהודים מתו ברחובות מרעב וקור ואספו אותם ברחוב בעגלות או מזחלות כמו בולי עץ, לקברי אחים…”
“… ב- 1945 הדוד מברנוביץ’ שלח לנו משאית שתיקח אותנו… חזרנו לרדאוץ’… באותה תקופה ההורים עשו הכל כדי לעלות ארצה… ב- 1950… עלינו…”
“… סיימתי בהצטיינות את תואר הדוקטורט… לי שלושה ילדים… איריס… יובל… ורזיאל… ילדים טובים ורציניים, אנחנו נפגשים הרבה…”
סיפור מעניין
1. יליד 17. ממקימי המחתרת בגטו וילנה. ברח עם קבוצה מהגטו ליער נארוץ’ ולחם כפרטיזן
צלול כבדולח וחד כתער. מתגורר בתל אביב
3. בת של ניצולי שואה. בעלת משרד יחסי ציבור. עבדה במרכז ההסברה וביד ושם. הקימה בשנות ה – 80 את ארגון דור ההמשך
הקימה עם אחרים את “דורות ההמשך” לפני 7 שנים. משקיעה זמן ואנרגיה עצומים בנושא
בעלת הרעיון ומוציאה לפועל של עשרות סדנאות המלמדות את בני הדור השני כיצד לספר את סיפור הוריהם בשואה
בנה, דור שלישי, הוגה הרעיון ומוציאו לפועל של פרויקט: עוצרים – זוכרים – מדברים
פרויקט של טקסים קצרים ליום השואה הנערכים במקומות עבודה אחרי הצפירה, הכולל ערכה מיוחדת המחולקת ללא תשלום
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
