פורסם בגיליון האומה 183, סתו תשע”ב
בדברי ימי ההיסטוריה נוהגים חוקרי מדעי הרוח והחברה למנות מספר מהפכות ששינו את מצב האדם מן המסד ועד הטפחות. כך למשל נהוג לציין את המהפכה הניאוליתית כתהליך המעבר של המין האנושי מחברה של ציידים-לקטים לחברה המתפרנסת מחקלאות. או שתי דוגמאות אחרות אשר מי שירצה יוכל לראות בהן משלימות האחת את השנייה ומהוות את הבסיס להלך הרוח המערבי כיום : מחד, “הרנסנס” (לידה מחדש), אותה תנועה שהחלה בסביבות המאה ה – 15 ויצרה מהפכה תרבותית, פילוסופית ואומנותית. ואילו מאידך דומה כי המפכה הידועה ביותר, גם לאלו שאינם בקיאים ברזי ההיסטוריה, היא המפכה התעשייתית שיצרה שינויים אקוטיים בחייהם של בני האנוש, בייחוד בחברות המערביות, והיא נחשבת במידה רבה כמהפכה שעיצבה ומעצבת את אופן חייהם של בני האדם בעולם החל מאמצע המאה ה – 18 ועד היום וזאת מאחר שבעקבותיה הגיעו מהפכות נוספות אשר הבולטת שביניהן היא המהפכה הטכנולוגית. לצד המהפכות הללו אנו נוטים לציין מהפכות פוליטיות אשר השליטו בעולם המערבי את עקרונות הנאורות והתבונה לצד ההכרה כי הדמוקרטיה היא שיטת השלטון הרצויה ביותר עבור האדם. הדבר בא לידי ביטוי מובהק במלחמת העצמאות האמריקאית הנקראת גם “המפכה האמריקאית” וב”מהפכה הצרפתית” שבה עברו מושכות השלטון מהמלך, האצילים והרוזנים לידי העם. ואולם, יש לשער כי הדמוקרטיה במדינות המערב ובמדינות שביקשו לחקות את שיטת המשטר הנפוצה במדינות אלו לא הייתה מגיעה לידי מימושה המלא לולא מהפכת הדפוס שיצאה לדרך עת המציא צורף הזהב הגרמני יוהאן גוטנברג את מכונת הדפוס. בתחילה, בעקבות ההמצאה, הודפסו במכונות הדפוס ספרים. אך עד מהרה החלו לעלות על מכונות הדפוס גם עיתונים. שני אלו גם יחד הזינו את המהפכות שבישרו את עלייתן של מדינות הלאום ושימשו ככלי מהיר, קל ויעיל שהפיץ מידע אותו ביקשו המהפכנים הלאומיים להפיץ.
ואכן, לאחר תהליך היסטורי ארוך ורב שנים שתחילתו בימי הביניים המאוחרים ונקודת ציון מרכזית שבו היא חתימת שלום ווסטפליה (1648), הפכה מדינת הלאום, בעיקר במאה ה – 19 ובמאה ה – 20, למקום שבו התגשמו המאוויים הלאומיים כאשר הביטוי המובהק לכך היה שבמקום מסוים, לשון אחר – טריטוריה, התקבצה אוכלוסייה, לעיתים בלווית פזורה אתנית, שלה יש לרוב עבר משותף ושפה משותפת ושלטון ריבוני שאמור לשרת אותה. וצריך לזכור כי ייסודן של מדינות הלאום בכלל יבשות העולם נוצר בצל מאבקים אלימים אל מול כובש זר או ריבון עריץ אך בלא מעט מקרים גם תוך כדי מאבק פנימי חריף. כך למשל עומדת בפנינו הדוגמא של אירלנד אשר קיבלה עצמאות מבריטניה בדצמבר 1921 אך הידרדרה למלחמת אזרחים אשר במהלכה נרצח אחד המנהיגים המרכזיים במלחמתה לעצמאות – מייקל קולינס.
מכל מקום, עם ייסודן של מדינות הלאום התברר אפוא כי לאחר המאבקים לעצמאות הוטלה על המנהיגים והאינטלקטואלים באותן מדינות לאום המשימה הלא פשוטה לעצב חברה ולעצב עם. שהרי בתוך כוחות פוליטיים, דתיים ותרבותיים מגוונים החיים יחדיו בתוך אותה ישות מדינית התקיימה תחרות על עיצוב דעת הקהל. וכך נוסדו להם עיתונים והוצאות ספרים וכלים נוספים המעבירים מידע המשרת את האוריינטציה שבה האמינו המפיצים. יחד עימם התפתח לו אט אט והצטרף אל המערכה, בעיקר בסוף המאה ה – 19, ובתחילת ובאמצע המאה ה – 20, מדיום חדש – הרדיו, מערכת שדרכה עברו קולות וצלילים אל מכשירים בבתים ובמקומות שונים. כך, גם הוא שימש כלי להפצת מידע והכוחות הלאומיים ידעו לנצל אותו היטב לצרכיהם.
במדינות דמוקרטיות יכולים היו הכוחות הפועלים במדינה להתחלק באופן הטרוגני גס בין שמרנים לבין סוציאל דמוקרטיים לבין כוחות שלישוניים ולכולם מערכות תקשורת כתובה משלהם ואילו במדינות הקומוניסטיות – אשר שם כללי המשחק היו שונים לחלוטין – התקיימה מערכת תקשורתית הומוגנית שלה מטרה אחת : להפיץ תורה קומוניסטית בלעדית ומי שהעז לסתור אותה הושתק בבוטות.
התקשורת בישראל בשנותיה הראשונות
ומה באשר ליישוב הציוני ולאחר מכן מדינת ישראל? האם מערכת התקשורת בישראל הייתה הטרוגנית או הומוגנית? דומה כי התשובה כאן מחד מוחלטת אך מאידך מורכבת. שכן, אי אפשר להתכחש לעובדה כי עם הקמת המדינה פרחה בארץ התקשורת הכתובה : “הארץ”, “מעריב” ו”ידיעות אחרונות” היוו שלושה יומונים אשר אינם מזוהים בלעדית מבחינה פוליטית. לצידם, ללא מורא אך עם הרבה משוא פנים והרבה תעוזה ואומץ, פעל השבועון “העולם הזה” החל מ-1950 בעריכתו ובשליטתו של אורי אבנרי. יחד עם זאת, התקיימה מערכת ענפה ביותר של יומונים ושבועונים פוליטיים כ”חרות” של תנועת החרות, “דבר” של ההסתדרות הכללית שתמך במפא”י, “קול העם” של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, “על המשמר” של מפ”ם, “למרחב” של אחדות העבודה – פועלי ציון וכן עיתונים אחרים של תנועות פוליטיות אחרות.
מאידך, התקשורת הכתובה פעלה ברוח חופשית אך לא נעדרת רדיפה. כך למשל הותקף “העולם הזה” שבעריכתו של אורי אבנרי על ידי גורמים עלומיים שזהותם מעולם לא הוכחה בוודאות. שכן, הכאתו של אבנרי בידי אלמונים, פיצוץ מערכת הדפוס של העיתון וחטיפת כתב השבועון אלי תבור הם ביטוי מובהק לכך. בסופו של יום, אי אפשר להתכחש לעובדה כי מערכות העיתונים בישראל, גם אם פעלו בפחד ובחשש קמאי, המשיכו לפעול וסופו של דבר נסגרו בגלל חוסר יעלות כלכלית ואי התאמה לרוח הזמן ולא בגלל צנזורה.
ומה לגבי הרדיו ? דומה כי כאן התשובה הרבה יותר ברורה : הרדיו בישראל קיבל אופי הומוגני ייחודי משלו. שכן, בתחילה “קול ירושלים” שנוסד כרדיו על ידי השלטון הבריטי הפך עם הקמת המדינה ל”קול ישראל” שהייתה תחת פיקוח קפדני של משרד ראש הממשלה ורק שנים לאחר מכן כחלק מ”רשות השידור” שהייתה לכאורה עצמאית. לצידה, החלה לפעול בספטמבר 1950 רשת “גלי צה”ל”. צריך לשים לב : לצבא יש רדיו משלו.
המשק הכלכלי הישראלי נוסד בתחילתו כמשק סוציאליסטי סגור אך עם חלוף השנים, ובייחוד לאחר המהפך הפוליטי של 1977, הוא נפתח יותר ויותר לעולם. מגמת הפתיחות לעולם קיבלה תפנית דרמטית עם נפילתה של ברית המועצות ותהליך ה”גלובלזיציה”. שכן, לא רק שהשווקים הכלכליים נפתחו ויצרו לישראלים קשר הרבה יותר קרוב עם העולם הסובב אותם אלא גם שהאינטרנט, שהפך למזוהה ביותר עם הגלובלזיציה עצמה, תפס תאוצה בישראל עצמה תוך שמספר המשתמשים באמצעי הזה התגבר והתעצם.
בתוך כך, במשך השנים, הלכו ונסגרו העיתונים המפלגתיים שאיבדו את הרלוונטיות שלהם לקוראים שהלכו והתמעטו. כך נסגרו בזה אחר זה בשלב הראשון עיתוניהם של חרות, הציונים הכלליים, המפלגה הקומוניסטית בגרסותיה השונות ואחדות העבודה – פועלי ציון, ועד אמצע שנות ה – 90, “העולם הזה”, “דבר” ו”על המשמר”. שירת הברבור של העיתונים הפוליטיים באה בדמות עיתון “הצופה” שנסגר ב – 2008. אלו פינו את מקומם לחלוטין לשלושת היומונים הוותיקים אך כאמור כאלו שאינם מזוהים פוליטית בלעדית : “ידיעות אחרונות”, “מעריב”, ו”הארץ”.
במקביל, החלה ממשלת ישראל בשנות התשעים בפתיחת שוק התקשורת האלקטרונית. כך, לצד הערוץ הראשון והיחידי בטלויזיה, ערוץ שהטיל את מרותו התכנית על כל מדינת ישראל, הוקמו ערוץ 2, שירותי טלויזיה בכבלים ובשלב מאוחר יותר ערוץ 10. רשתות קול ישראל וגלי צה”ל פינו את מקומותיהם לרדיו האזורי. אחוזי הצפייה וההאזנה השתנו בהתאם כאשר הם אופיינו בצורה הרבה יותר מבוזרת מהימים בהם שלטו ערוצים בודדים ללא עוררין.
ככל שעברו וחלפו להן השנים וככל שנסגרו להם העיתונים הפוליטיים, ובייחוד מאז הסכמי אוסלו ועד ימינו, הואשמו שלושת היומונים המרכזיים בישראל, יחד עם ערוצי הטלויזיה והרדיו בהטייה שמאלנית מבחינה פוליטית, הווה אומר, שימוש במינוחים ובטרמינולוגיה שמאלנית מקוממת ובאימוץ נרטיבים של אלו המבקשים להשמיד את ישראל. התפיסה הרווחת, עד היום יש לציין, היא שההטיה נובעת מן העובדה שמרבית אנשי התקשורת הם בעלי תפיסות פוליטיות שבהן אפשר לזהות הלימה אידיאולוגית עם מפלגות שמאלניות ופוסט ציוניות. לעומת זאת אנשי התקשורת טוענים שהם אובייקטיביים ומקצועיים ואינם נוטים לטובת שום צד במחלוקת הפוליטית. מחקר של ד”ר אבי גור מאוניברסיטת בר אילן שבדק את הנושא הביא זאת לידי ביטוי בצורה המובהקת ביותר.
האינטרנט מול הרדיו והעיתון
אחד השירים הפופלאריים של שנות ה – 80 היה השיר הסימלי “הוידיאו הרג את כוכב הרדיו” ששרה להקת ה”באגלס” הבריטית. השיר הקליל התגלה כנבואה שהגשימה את עצמה כאשר ערוצי המוזיקה בטלויזיה הפחיתו ממשמעותם הרבה של כוכבי הרדיו ולפחות אם לא חיסלו אותם הרי ששינו בצורה קיצונית את אופיים. עם תחילת העשור השני של שנות האלפיים לא רק שהתרבו להם ערוצי הרדיו, הטלויזיה והעיתונים אלא גם שהאינטרנט הפך למקור הנפוץ ביותר בו הם מופיעים ובוודאי בישראל. שהרי בעלי העיתונים היומיים תפסו כי לפנינו אחת המהפכות החשובות ביותר בתולדות האנושות. מהפכת המידע שמגיעה דרך האינטרנט אילצה אותם להשיק אתרי אינטרנט מקבילים לגרסאות המודפסות. כך “מעריב” השיק את אתר NRG, “ידיעות אחרונות” את YNET ואילו עיתון “הארץ” את אתר הארץ. אין זה פלא שתפוצת המהדורה המודפסת ירדה בצורה ניכרת ופגעה פגיעה אנושה בהכנסות העיתונים עד כדי סכנת סגירת חלק מהם. יתר על כן, ביולי 2007 התרחש, אולי, המפץ הגדול בתקשורת הישראלית הכתובה כאשר העיתון “ישראל היום” החל לצאת לאור הן במהדורה מודפסת והן במהדורה אינטרנטית תאומה. העיתון שונה מהיומונים האחרים בשני דברים לפחות : ראשית, הוא מחולק בחינם, הווה אומר, הוא חינמון. שנית, גישת הסיקור, העומדת בניגוד גמור לשאר היומונים הנפוצים האחרים, היא גישת סיקור בעלת אוריינטציה לאומית וליברלית והפיכתו ב – 2011 לעיתון הנפוץ בישראל גורמת לכך שהוא יומון המאזן את שלושת היומונים האחרים. עליו ניתן להוסיף את העיתון “מקור ראשון” אך ההתיחסות אליו שונה משום שהוא יומון המופץ באמצע השבוע למנויים בלבד במהדורה מוגבלת ואילו בסוף השבוע הוא זמין כמעט לכל דורש. על כל אלה ניתן לציין את הקמתם של פורטלים כמו נענע ווואלה! ולצידם אתרי אינטרנט חדשותיים ופוליטיים נישתיים בעיקרם כמו “ערוץ 7”, “עבודה שחורה”, “ליכודניק” ואחרים.
בתוך כך, כל רשתות הרדיו ברחבי הארץ העניקו את האפשרות לאזרחים להאזין להם דרך האינטרנט. ואילו ערוצי הטלויזיה ? הם השיקו אתרי אינטרנט משלהם שבשלב הראשון מאפשרים צפייה מוגבלת בחלק מהתוכניות דרך האינטרנט ויש להניח שתוך כמה שנים יהפכו שידורי הערוצים השונים לזמינים כולם באינטרנט עצמו ויחוללו שינוי אקוטי נוסף בהרגלי הצפייה.
בפרפרזה על אותו שיר משנות ה – 80, “האינטרנט לא הרג – בינתיים – את אמצעי התקשורת”, הוא שינה בצורה חדה את אופן שידורם והפצתם.
מהי בעצם המשמעות של מהפכה זו? בראש ובראשונה המשמעות שלה היא שינויים בהרגלי ההאזנה, הקריאה והצפייה. שנית, המשמעות שלה היא שהאינטרנט, כמו כל התחומים שהושפעו מתהליך הגלובליזציה, מאפשר חופש בחירה בין אין ספור אפשרויות והוא יוצר בעצם מה שאני מכנה “נישתיות תקשורתית”, הווה אומר מוקד עניין תקשורתי ספציפי. שלישית, הוא יוצר תהליך שבו יותר ויותר צופים, מאזינים וקוראים זונחים את ה”דור התקשורתי הישן” ומבלים זמן רב יותר באינטרנט. רביעית, חופש הבחירה מאפשרת לקהל לבחור את היומון, רשת הרדיו או ערוץ הטלויזיה המועדף עליו כך שאם ישנה טענה על הטייה שמאלנית הרי שהקהל יכול לבחור באפשרות אחרת. תמיד. נכון להיום הנתונים מלמדים כי “ישראל היום” הוא העיתון הנפוץ בישראל. יריבי העיתון טוענים שהוא מחולק בחינם ולכן הוא הנפוץ ביותר אבל אף על פי כן אי אפשר להתכחש לעובדה כי הפער שהוא יצר מהאחרים עשוי לשנות את התפיסה של הטייה שמאלנית בתקשורת.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
