22 C
תל אביב
31 במאי 2024
ליכודניק
ממשלה

ימין חייב להיות מסורתי או דתי? חומר למחשבה

השרה לימור לבנת בוחנת לעומק את הזהות של הימין החילוני בישראל.

 

 

ב”כנס ירושלים” שנערך בשבוע שעבר השתתפה גם שרת התרבות לימור לבנת בדיון על הימין החילוני. היא ריתקה את הקהל בהרצאה שבה הציגה תיזה פילוסופית על הזהות של כולנו. כשסיימה דבריה, היה מוסכם על רוב הקהל כי ראויים דבריה להיכלל בתוכניות הלימודים באזרחות, כמקראה חובה לכל תלמיד תיכון בישראל.

בגלל חשיבות הדברים, אנו במערכת “ליכודניק” מוצאים לנכון להביא את דבריה גם לידיעת קוראינו שלא השתתפו בכנס ירושלים. כל ליכודניק, חילוני או דתי, יגלה בדברים ענין אישי רב, וימצא בהם חומר למחשבה. לפיכך אנו מציגים כאן קטעים נבחרים מנאום השרה לבנת:

“חבישת כיפה היא עניין סוציולוגי יותר מאשר סוגיה תיאולוגית”.

ב”כנס ירושלים” שנערך השבוע השתתפה גם שרת התרבות לימור לבנת בדיון על הימין החילוני. היא ריתקה את הקהל בהרצאה שבה הציגה תיזה פילוסופית על הזהות של כולנו. כשסיימה דבריה היה מוסכם על רוב הקהל כי ראויים דבריה להיכלל בתוכניות הלימודים באזרחות, כמקראה חובה לכל תלמיד תיכון בישראל.

בגלל חשיבות הדברים, אנו במערכת “ליכודניק” מוצאים לנכון להביא את דבריה גם לידיעת קוראינו שלא השתתפו בכנס ירושלים. כל ליכודניק, חילוני או דתי, יגלה בדברים ענין אישי רב, וימצא בהם חומר למחשבה. לפיכך אנו מציגים כאן קטעים נבחרים מנאום השרה לבנת:

 

“הנושא העומד פה לדיון – הימין החילוני – גורר אחריו נושאים נוספים לא פחותי משקל, שהמכנה המשותף להם הוא, בין השאר, שאלת הזהות שלנו. מי אנחנו?

חזרנו הביתה לאחר אלפיים שנה שבהן שהינו בקרב אומות וארצות ומדינות שונות. שילמנו מחיר כבד על היותנו אורחים, על אי היותנו בבית, על היעדר היכולת העצמאית לעצב בעצמנו את גורלנו, על היעדר הריבונות שלנו. לא רק החלק הלאומי בזהות שלנו סבל מכך; גם הצד הדתי של המשוואה.

היעדר עצמאות עיצב חיים דתיים אחרים ושונים מאלה שידענו קודם, בהיותנו עצמאיים. פעמים רבות היו לחיים הדתיים בגלות השלכות לא בריאות על הרוח והרוחניות של אבותינו. נוסיף לכך גם את השינוי העקרוני והאדיר ביותר בהיסטוריה החדשה שלנו – המרד בדת ובממסד הדתי, החל מתקופת ההשכלה והמשך בתנועה הציונית ובעליות השונות ארצה ועד להקמת המדינה ותהליכי ההתגבשות של החברה הישראלית בימינו – ונקבל קרקע פורייה לתסיסה ולמתח מתמידים.

ראינו זאת גם בשבוע שעבר בדיון הציבורי ביחס לביטול חוק טל ושאלת גיוס החרדים לצבא. ברור לכל שלא מדובר פה בשאלות פרקטיות על גיוס בלבד. מתחת לפני השטח רוחשת כל הזמן שאלת הזהות שלנו, שבמסגרתה החרדים מייצגים קוטב מסוים בזהות הזאת. מעבר לדרישה לשוויון בנטל וגם מעבר לקיטוב ההולך וגובר בין המחנות אפשר לראות את הרצון של החברה הכללית לראות את החרדים משרתים בצבא גם כרצון לכלול בתוך הזהות הישראלית הכללית גם את הזהות החרדית!

אנחנו לא מוותרים על החרדים, אנחנו מבינים שהם נמצאים בתהליך של השתלבות בחברה הישראלית. תהליך איטי אמנם, אבל הוא מתחולל ממש עכשיו לנגד עינינו. ואנחנו מבקשים לעזור לתהליך הזה להתפרש על תחומים נוספים ובראשם הנשיאה בעול השירות הצבאי.

אבל נחזור לעניין העקרוני – שאלת הזהות. מי אנחנו?

המתח הידוע קיים עוד מזמן המקרא ולאורך כל שנותינו – המתח בין היהודי לבין הישראלי.

המתח בין יוסף ליהודה, או בין אפרים כשבט המייצג של הממלכה הצפונית (ישראל) לבין הממלכה הדרומית, היא יהודה. אפשר לראות זאת גם במתח שבין הנבואה או הכהונה לבין המלכות, בין האידיאה הדתית לאידיאה הלאומית. במאתיים השנים האחרונות ובעיקר לאחר קום המדינה, לבש המתח הזה פנים אחרות אבל דומות – המתח שבין דת ומודרנה, שבין חילוניים לדתיים וקטבים כאלה.

הימין הישראלי מעולם לא שאב את תוקפו האידיאולוגי המוסרי או הרעיוני מהימין האירופי. איש מאתנו לא ישב לימין (גם לא לשמאל) היו”ר באספה המכוננת של המהפכה הצרפתית. המסורת שלנו בנושא זה אינה אירופית. גם אם היו אי אלה סממנים שהזכירו תנועות ימין אירופיות, הם היו חיצוניים ולא מהותיים.

אני, למשל, מגיעה מבית רוויזיוניסטי שבו אָבִי – שאינו דתי – לא הרשה לי מעולם לכנות עצמי “חילונית”. “את יכולה לומר שאינך מקיימת את כל המצוות”, הוא אמר לי,  “אבל גם אדם דתי אינו מקיים את כל המצוות”.

התחנכנו על הערך של מצוות ישוב ארץ ישראל שהיא שקולה כנגד כל המצוות. הפרקטיקה הדתית וגם הרעיונות הדתיים לא היו זרים לנו, גם אם סוציולוגית לא השתייכנו לציבור המכונה “דתי”. מבחינה זאת, הייתי מגדירה עצמי מסורתית. כלומר מי שנטועה במסורת, שמבינה את החשיבות המכריעה שיש למסורת – הדתית, התרבותית, האידיאית – על עיצוב חיינו ועל שאלת הזהות שלנו.

המסורתיות היא הבנה שהמודרנה על היבטיה והישגיה השונים לא תוכל לספק את האדם החדש, לא תשרוד אם לא תציב לידה גם את הערכים הוותיקים ותתיך אותם בזהותנו. הערכים הוותיקים מכילים ערכי דת, משפחה, לאום, אדמה ועוד. והיום – למעלה ממאה לאחר קום הציונות – גם את ערכי הציונות הקלאסית, ערכי ההתיישבות וההגנה על המולדת, מדינה יהודית ועוד.

היוצא מהמפה ששרטטתי פה הוא שהמכנה המשותף הסוציו-פוליטי להגדרות הלא מדויקות של “מסורתי” ואפילו “יהודי” הוא שמרנות. אפשר לדבר על שמרנות, וגם על ניאו שמרנות שהיא שונה מזו הישנה. באומרי “שמרנות” אינני מתכוונת לקפיאה על השמרים, אלא לדבקות גם בערכים הישנים כמרכיב מכונן בזהות האישית, החברתית והלאומית שלנו. חשוב לזכור שהשמרנות הקלאסית אחראית גם לרעיונות ליברליים קלאסיים.

מכל מקום, לשמרנות הישראלית יש בסיס רעיוני לא רק במסורת הפוליטית האירופית אלא גם במסורת היהודית לדורותיה. עד העת החדשה – וגם לאחר מכן – בקהילות יהודיות רבות סוגיית הזהות שלפיה נבחנו חברי הקהילה לא הייתה הדתיות שלהם, אלא השיוך הלאומי והדתי לעם היהודי. בתוך השיוך הזה התקיים מודוס ויוונדי, כלומר אורח חיים שאִפשֵר לזולת לחיות ללא הפרעה מהותית, מתוך סובלנות הדדית. אני מתכוונת לכך שהפרקטיקה הדתית, ובוודאי מערך האמונות, של היהודים בקהילות השונות, השתנו מאדם לאדם ויצרו סקאלה תרבותית וחברתית נרחבת.

אם בקוטב האחד של הסקאלה עמד רב הקהילה, בקוטב השני עמדו חברי קהילה שלא שמרו כמעט דבר מבחינת אורח חייהם הדתי. בין הקוטב האולטרא שמרני ולקוטב האולטרא ליברלי הסתדרו שאר חברי הקהילה.

התיאור הזה נראה הרבה יותר נאמן גם לפניה של החברה הישראלית היום, הרבה יותר מאשר החלוקה הנפוצה בין ימין לשמאל. אפשר בקלות לצייר סקאלה חברתית שמרנית שבה ישכנו זה לצד זה: חרדים (לגוֹנֵיהֵם השונים), דתיים-לאומיים (לגוניהם השונים), מסורתיים (לגוניהם ולמינוניהם השונים),

לצערנו הרב, בעשור האחרון אפשר למצוא את החלוקה הפוליטית והחברתית גם בין ציונים ללא-ציונים. כל מי שמצוי מעט בשיח התקשורתי והאקדמי נתקל דבר יום ביומו בזיהוי שבין ציונות ל”ימניות”, ומולו פוסט ציונות ואפילו אנטי ציונות. הזיהוי הזה קשור מאוד עם החלוקה בין שמרנים לרדיקלים, או אם תרצו שמאל רדיקלי. משום שבחוגים מסוימים הציונות מזוהה עם הציבור השמרני, עם לאומיות, התיישבות, אדמה, וכמובן רעיונות דתיים.

אפשר לזהות את קו השבר הזה עם הסכמי אוסלו והאכזבה מחלום השלום שהתנפץ. הייאוש מחלום השלום התבטא גם בייאוש מחלום הציונות.

לאור הדברים האלה, השאלה כאן אינה האם הימין החילוני קיים או נעלם, משום שכפי שראינו החלק החילוני “לגמרי”, האולטרא-ליברלי, התקיים מאז ומתמיד בתוך הציבור השמרני במינונים מאוד נמוכים, יחסית למחנה האידיאולוגי היריב. המאפיין הדומיננטי ביותר של הציבור השמרני לדורותיו היה המסורתיות. וזו התקיימה וקיימת גם כיום. שאלת חבישת הכיפה היא היום יותר עניין סוציולוגי מאשר סוגיה תיאולוגית. כולנו מכירים אנשים שלא חובשים כיפה שאלוהים בלבם ובמעשיהם, ולהפך.

ראו את מנחם בגין. יריביו דיברו בציניות על כך שהוא יודע “לקנות” את ההמונים באמצעות אמירות דתיות כמו “בעזרת השם” או “ברוך השם” וציטוט פסוקים וקטעי תפילות. אבל האמת היא שבגין היה אדם מסורתי שהדת היתה מרכיב חיוני ומכריע בזהותו ובאישיותו, ורק בשל כך התנהגותו הדתית הייתה כה אותנטית. והציבור זיהה ואהב את זה, משום שהציבור הישראלי ברובו המכריע הוא ציבור שמרני, שלערכים הוותיקים יש משקל חיוני בזהותו.

ההגדרות האלה אינן דבר חיצוני. הן מהותיות לַנְקִיוּת וְלַדִיוּק של הדיון הציבורי. והן קשורות קשר הדוק עם הסוגיה המרכזית בה”א הידיעה הניצבת בתשתיתם של כמעט כל הוויכוחים בחברה שלנו – סוגיית הזהות.”

 

 



אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר

אולי גם זה יעניין אותך

השר סער מחזיר לשורשים, “הארץ” עושה אינדוקטרינציה פוסט ציונית

אריק זיו ויזר

שר החינוך: “הדבקות בערכי המוסר היא ערובה למנוע זוועות”

אריק זיו ויזר

שר החינוך גדעון סער בערב הצדעה לאנשי חינוך בשומרון

אריק זיו ויזר

“השקט הביטחוני עלה לליכוד בכמה מנדטים”

אריק זיו ויזר

העשייה המשולבת של שרת התרבות : יצירה וציונות

אלי חזן

ארדן וכץ מהברדים אוטובוסים

אריק זיו ויזר
דילוג לתוכן