על זכויות ההתיישבות בפיסת האדמה שבה שוכנת הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון
המחלוקת העכשווית בין ישראל לפלסטינים טמונה בדרישה הפלסטינית להקפאת הבניה בהתנחלויות “הלא חוקיות”, לטענת הפלסטינים, ובהכרה בישראל כמדינה יהודית, כדרישת ראש הממשלה נתניהו.
אם כן, ראוי לברר היכן מותר ליהודי להתיישב בשטחי ארץ ישראל מבחינת החוק הבינלאומי, והאם זהותה של ישראל מוכרת על ידי החוק הבינלאומי כיהודית, שאלה שאם התשובה עליה חיובית, משמעותה שאי הכרה של הפלסטינים בזהות זו, מתנגשת עם משפט העמים.
בריאיון לערוץ הראשון טען אבו מאזן כי אם מדינת ישראל רוצה הכרה כמדינה יהודית, עליה להכיר בגבולות החלוקה. במקביל, טען נביל שעת’, בריאיון לעיתון “הארץ”, כי במקום הקפאה מלאה של הבנייה בהתנחלויות “הלא חוקיות שעל אדמותינו”, נתניהו ממשיך לתמוך באחיו ואחיותיו הציוניים ביהודה ושומרון.
בשנת 1920 הסמיך חבר הלאומים את הבריטים לבצע את הכרזת בלפור שהכירה בקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה, ובזכותו לכינון מחדש של ביתו הלאומי בארץ זו, ולמעשה העניקה ליהודים זכויות פוליטיות-לאומיות בפלשתינה.
הממשל בפלשתינה הונחה לעודד התנחלות צפופה של יהודים על הקרקע, כולל אדמות מדינה וקרקעות בור, “ויפעל לפיתוח מערך התנחלויות צפוף ועיבוד נמרץ של האדמה”, מבלי שייפגעו היישובים הערביים.
כתב המנדט דחה מכל וכל את טענת הערבים לזכויות פוליטיות לאומיות בפלשתינה כ”תושבים ילידיים”, לטובת היהודים. במקביל, הוענקו לערבים זכויות לאומיות בארבעה מנדטים אחרים – בלבנון, סוריה, עיראק ומאוחר יותר בעבר הירדן. בארצות אלו יושבים תושבים מלאומים אחרים כגון כורדים, אשורים ויהודים שגם הם, בדומה לערביי פלשתינה, לא זכו לקבל בהן זכויות לאומיות.
כל פלשתינה המערבית בכלל זה הגדה המערבית ועזה, נותרה פתוחה להתיישבות יהודית תחת החוק הבינלאומי, וזכות זו לא השתנתה גם לאחר הנסיגה הבריטית בשנת 1948. תחת החוק הבינלאומי לתושבים הערבים-פלשתינים המתגוררים בגדה המערבית וברצועת עזה אין כל תביעה ממשית לחזקה ריבונית על “השטחים הכבושים”. ראוי לציין גם כי האו”ם אינו מכיר בזכות של כל קבוצת אנשים הטוענת כי היא אומה למדינה משלה, וראו לדוגמא: את הבסקים, הכורדים והקטאלונים.
בכורח הנסיבות, הסכימו היהודים לתוכנית שחילקה את הארץ בינם לבין הערבים, אך אלה, דחו את התוכנית ויצאו למלחמות שבסופן כל שטחי המנדט נפלו בחיקם של היהודים.
הקרב על ארץ ישראל הוא אחד המקומות המעטים בעולם שבהם צד אחד אינו מוכן להכיר בכישלונותיו בשדה הקרב. קחו לדוגמא את מקסיקו וארצות הברית, האם מקסיקו דורשת מארה”ב להשיב לידיה את ניו מקסיקו, את טקסס או את קליפורניה? האם גרמניה דורשת מצרפת את אלזס ולוריין, או שמא תורכיה חפצה בחצי האי האיגאי שבו שוכנת אתונה בירת יוון?
בסכסוך הישראלי ערבי אין סופיות לסכסוך, הכלל של מה שהפסדת הפסדת, לא קיים. אגב, הדבר נכון לכל סכסוך בו צד אחד הוא מוסלמי. עבור המוסלמים כל אדמה מוסלמית תישאר כזו עד סוף כל הדורות – דאר אל-אסלאם. לא בכדי דורשים חסידי הג’יהאד העולמי לשוב לספרד (אנדלוסיה), להודו (הינד), ליוון (אל-יונאן) וגם לפלסטין (ארץ ישראל).
מי שסבור כי אין משמעות להכרה הערבית בזכות למדינה יהודית וכי הקמת מדינה פלסטינית בגבולות הקו הירוק תביא סוף לסכסוך, ראוי שייתן דעתו לסעיפים 12 ו- 19 באמנת הפת”ח הקובעים כי מאבק זה לא ייפסק עד אשר תמוגר המדינה הציונית ופלשתין תשוחרר כולה.
בסעיף 20 נקבע מפורשות כי הטענות בדבר הקשר ההיסטורי או הרוחני של היהודים לפלשתין אינן נכונות. היהדות, כדת שמימית, איננה לאומיות בעלת קיום עצמי, וממילא, הצהרת בלפור וכתב המנדט סופם להתבטל.
אז כשמדברים על שתי מדינות לשני עמים, ראוי לזכור כי מדינה יהודית כבר קיימת, ואין צורך להתנותה בהקמת מדינה נוספת. אם הפלסטינים חפצים במדינה יואילו נא להכיר בחוק הבינלאומי, שהכיר בזכותו ההיסטורית של עם ישראל למולדת בארצו, ובזכותו להתיישב בכל מקום ואתר בשטחה.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
