ח”כ מאי גולן נשאה היום את נאומה הראשון בכנסת. הנאום היה מאוד מרגש ועכשיו היא תידרש למעשים
כל הכבוד למאי. בבחירות הקודמות עוד היא הייתה במפלגה אחרת אך ההתמדה שלה, היכולות שלה, העקביות שלה והיכולת להתחבר לשטח הליכודי הביאו אותה עד לכנסת מטעם הליכוד תוך שהיא עוקפת בקלילות ותיקים ממנה. ועכשיו למאני טיים : גולן תיבחן בדבר השאלה האם היא יכולה לשנות מתוך הכנסת את מצבם הגרוע של תושבי דרום תל אביב. היא תידרש למבחן מאוד חשוב : האם היא יכולה לנצח את הבג”צ ואת השמאל ? ימים יגידו.
ליכודניק מתכבד להביא את נאומה :
אדוני היו”ר, חברי הכנסת, אמי היקרה, אזרחי מדינת ישראל. אני ניצבת כאן היום, במעמד מרגש זה, בתחושת שליחות עצומה.
אני פלורה מאי בדרה גולן, ביתה של רימונה בדרה גולן, אישה ששרדה את פרעות הפרהוד בעיראק ועלתה לארץ ישראל, אם חד הורית שגידלה אותי כנגד כל הסיכויים והצליחה למרות כל הקשיים שבדרך – לגדל אותי לתוך אהבה עצומה לארץ ישראל השלימה, אהבה שזורמת בכל רמ”ח אברי ושס”ה גידיי, אישה שגידלה אותי להבין שאנחנו פה בזכות ולא בחסד ושכל פיסה מאדמת ארץ ישראל חשובה כפעימות הלב בקרבינו.
בתור ילדת אינטגרציה צעירה ותמימה, שחוותה על בשרה את ההדרה, את הרצון העז להיות שווה בין שווים, אך יותר מכל את הרצון להוכיח את עצמה בתוך העולם הלא פשוט הזה, הבנתי מהר מאוד מה ארצה לעשות כשאהיה גדולה. הבטחתי לעצמי שלא משנה במה אעסוק, אמצא בכל מצב, את הזמן והמקום להשפיע, לשנות, להשאיר את חותמי על הארץ הזו בדרך הטובה ביותר שאוכל.
את ההבטחה הזו נתתי לעצמי עוד כשלמדתי בבית ספר דמוקרטי שכנראה לא הבין את המשמעות של דמוקרטיה – כשלא רצה לשמוע את דעתה של הילדה בעלת הדעות השמרניות שלא התאימו מה לעשות להלך הרוח, אבל אני עמדתי ואמרתי את דעתי גם אל מול הבוז שספגתי, כי ידעתי בלב שלם שזו האמת שלי.
התחושה הקשה הזו של נערה מתבגרת המוצאת עצמה תדיר בדעת מיעוט מבוטל, חיזקה בי את ההחלטה שתמיד, אבל תמיד, אלחם על האמת שלי והאמת של אלו שקולם לא נשמע והבטחתי שעבורם עוד אחולל שינוי, עבורם עוד אפלס את הדרך.
במשך השנים התעצבתי לכדי אישה גאה. גאה בכל מה ומי שאני. אישה, מזרחית, מסורתית, דרום תל אביבית. “דרומית” כפי שכינו אותי רבים מבני כיתתי מצידה השני של העיר. אך תמיד הייתי גאה בשכונה ממנה באתי, בפשטות, במהות. הייתי גאה עד שלא יכולתי יותר, עד שהבחנתי שישנם גורמים שטורחים לשוב ולהזכיר לי כל העת שלא מגיע לי, לא לאימי, לא לשכניי, לא לקשישה בת ה 83 מהתחנה המרכזית הישנה בדרום ת”א שדמעותיה שברו את ליבי – על כך שעכשיו היא צריכה שוב להילחם על הבית.
הבנתי שאני חייבת לצאת למאבק. מאבק עבור ניצולי השואה שחיו בבניין שהושחת עד לכדי הרס מוחלט, מאבק עבור קורבנות האונס והאלימות, מאבק עבור בתי הכנסת שחוללו עד היסוד ומחוללים בכל יום שוב ושוב, מאבק עבור המצפון של אלו שאיבדו אותו לחלוטין.
כשמדיניות הגירה איבדה ממשמעותה ומסתננים בלתי חוקיים נהפכו לבעלי הבית לאחר שגנבו את גבולה של המדינה היחידה שיש לנו, חיפשתי צדק, חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי. אותו בית המשפט הגבוה לצדק שהיה אמור לבחור בין הזכויות הקיומיות והבסיסיות של אזרחי מדינת ישראל לבין אלו שהסתננו בצורה בלתי חוקית בעליל, בחר בהם ולא בנו.
“פעילה חברתית” היה התואר שהצמידו לי בכל פעם שהציגו אותי עד להיותי חברת כנסת היום. ומהי בעצם פעילות חברתית? בעיניי זו סך הכל הסתכלות בגובה העיניים, בסך הכל הטמעת המושגים הפשוטים של ‘ואהבת לרעך כמוך’. שנים הרגשתי כאותה נערה שעומדת בפרץ אל מול חומות השתיקה הבצורות, כמו אותו ילד שסותם בידו הקטנה את החור בקיר הגדול שמפריד בינו – לבין הים שעומד לכלותו. אבל המשכתי בכל הכח למען אחי ואחיותיי תושבי שכונות דרום ת”א, למען תושבי הפריפריה, למען בני ובנות הנוער שאמרו להם שאין להם סיכוי – מתוך רצון לדכא את האש שבהם.
לאחר מאבק ממושך הבנתי כי משילות יציבה וחזקה במדינת ישראל היא המפתח ליציבות חברתית איתנה, כי הכל מתחיל מבפנים, תרתי משמע.
אני מסתכלת היום על האנשים שהאמינו בי ונאבקו לצידי לאורך כל הדרך, ואני מתחייבת להיות הקול שלהם. הקול של אלו שקולם אינו נשמע, החלשים, השקופים, אלו שאיבדו אמון – במערכת – במי שאמור היה לספק להם הגנה, ואותה מערכת – בגדה בהם, הפנתה להם ולסבלם עורף – והעלימה עינה מהם. שכונה היא לא מילה גסה ואני מתכוונת לייצג את השכונות, את הפריפריות החברתיות והכלכליות של החברה הישראלית, כי משם באתי ועבור הזכויות שלהם ולמען השמעת קולם אמשיך להיאבק. לשכונות חלשות, אוכלוסיות חלשות, ופריפריות חברתיות ותרבותיות שקולן לא נשמע ברחבי מדינת ישראל מגיע שישמעו אותן. מגיע להם ומגיע לנו, שנשיב את כבודנו הרמוס והאבוד. מגיע לנו יותר. מגיע לנו להרגיש כבעלי בית ולהתהלך כבני חורין גאים בכל מקום בארצנו. מגיע לנו להיות חלק מהגאווה הישראלית, מגיע לנו להיות גאים במדינתנו – המדינה היהודית היחידה בעולם. המדינה אליה התפללו אבותינו וסבותינו – דורות של יהודים שחלמו על שיבת ציון, על ארץ ישראל – “אז היינו כחולמים”.
את הכאב, והמצוקה של השכונות – ראיתי וחייתי בעצמי. אוי, מה גדול הפער בין חלום הדורות למציאות החיים המדדמת שלתוכה גדלתי ושעיצבה את אישיותי ותפיסת עולמי בעשרים השנים האחרונות. אבותנו חלמו על מדינת צדק משגשגת בה מהלכים יהודים גאים וריבונים בארצם, ואילו אני ואלפים בני גילי גדלנו בפועל בשכונות ללא תשתיות ראויות – פיזיות, חברתיות ותרבותיות, ללא חינוך שווה ערך, ללא סיכוי ממשי.
אנחנו חיים היום בעידן מבורך, עידן שבו ישנן נשים מועצמות ומעצימות, עידן שבו ישנו חופש ביטוי מוחלט, עידן של דמוקרטיה משגשגת, אך בעיקר עידן שבו יש לנו בית, ודווקא בגלל כל השפע והטוב הזה, אנחנו צריכים לזכור, שאין לנו בית אחר וגם לא יהיה. עלינו לשמור על הבית הזה מכל משמר מאלו הרוצים להשמידו מבחוץ כמובן, אך לא פחות מאלו הרוצים להשמידו מבפנים – ולצערנו ישנם לא מעט כאלה.
בימים אלה חשובה יותר מכל האחדות במדינת ישראל, כי בסופו של יום למרות כל המחלוקות ולמרות אי ההסכמה, אחים אנחנו. עם אחד, חברה אחת. חברתיות כבר לא שייכת לחלק אחד של המפה הפוליטית להפך היא נחלתנו ומקור חיינו – חברתיות.
ביום ההשבעה לכנסת חגגתי גם את יום הולדתי העברי – בכ”ד בניסן, בסמוך ליום העצמאות של מדינת ישראל ועבורי כמובן ההתרגשות הייתה כפולה ומכופלת, אך יותר מכל הבנתי כמה המדינה הצעירה שלנו השיגה בכל כך מעט זמן וכמה חשוב לשמור עליה מכל משמר. לשמור על בטחונה, על צביונה, על ערכיה. ולמרות היותי חברת הכנסת הצעירה ביותר היום במשכן היו בטוחים חבריי, שבוערת בי האש הגדולה ביותר לממש את אהבתי לארץ הזו ולעם הזה – מכיוון שהאש הזו ניצתה כבר בגיל מאוד צעיר והיא שעיצבה את אישיותי ותפיסות עולמי – לאורן פעלתי עד היום – ולאורן אמשיך לפעול כל חיי.
אני מסתכלת על חבריי לסיעה, חבריי למשכן הכנסת, על חברי הממשלה ועל העומד בראשה -כבוד ראש הממשלה, ואני רואה כמה הם רוצים לעשות עוד, לעשות טוב, ועבורי זו השראה אמיתית להמשך הדרך, דרך שאותה אני מתכוונת למלא בעשייה חברתית אמיתית שתנסה להגיע ולגעת בחייהם של כל אזרחי מדינת ישראל, בכל חלקי האוכלוסייה בחברה הישראלית, דרך שתוביל לחיבור ערכי בין בני ובנות נוער, בין הפריפריה למרכז, בין תושבי השכונות לתושבי החלקים המבוססים יותר בערים, אך יותר מכל – דרך שתחזיר לאזרחי המדינה את האמון במערכות הצדק השונות, במנגנוני השלטון, דרך שתחזיר את הביטחון ביכולת מימוש המדיניות של נציגיה הנבחרים, דרך שתוכיח כי יש תמורה בעד האגרה.
“הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרישעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חוכמה” כך אמר הרב קוק זכר צדיק לברכה וכך אני מקווה בעזרת השם לפעול, על פי האמונה, על פי החוכמה, אך יותר מהכל על פי הצדק.
אדוני יושב הראש הנכבד, ברשותך אסיים את דבריי בתפילה לבורא עולם.
תודה בורא עולם, שאני עומדת כאן לפניך ומודה לך.
וכל מה שאומר יהיה כאין וכאפס לעומת כמה שאני באמת צריכה להודות לך. הרי על הכל אנו צריכים להודות לך.
כי הכל ממך, הכל נתת לי בחן, בחסד וברחמים.
תודה, על כל הדברים בעולם.
תודה, שאתה איתי תמיד.
תודה, שאתה נותן לי כוח לעשות מצוות, כוח לעשות מעשים טובים, כוח להתפלל.
תודה, על כל הפעמים שעזרת ולא ידעתי להגיד תודה.
תודה, על החסדים שאתה עושה עימי, בכל רגע ורגע.
תודה, על כל נשימה ונשימה שאני נושמת.
תודה, שלפעמים קשה לי, כי רק כך אני יודעת להעריך את הטוב. רק אחרי שנמצאים בחושך, אפשר להעריך את האור.
תודה, על החיים הנפלאים שנתת לי.
תודה על הדבר הכי קטן שיש לי.
תודה בורא עולם, שאתה תמיד שומע את התפילות שלי, את התפילות של עם ישראל.
אנא, אל תרחק מאיתנו לעולם.
תודה רבה!
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
