17.9 C
תל אביב
20 בנובמבר 2019
ליכודניק
באנר ראשי דעות

הביוגרפיה של אולמרט : כתב טינה היסטורי

עומר אריכא קרא את הביוגרפיה של אולמרט. אפשר לומר שהוא ממש לא התרשם ממנה וגם לא ממנו

 

רכשתי את ספרו האוטוביוגרפי של אהוד אולמרט "בגוף ראשון" בסביבות פסח 2018. הספר בן כמעט 900 עמודים שכתב אולמרט בתאו באגף 15 בכלא מעשיהו, רחוק מאוד מלהיות אוטוביוגרפיה. מבנה הספר אינו ידידותי בכלל לקורא: הפרק הראשון נפתח ועוסק כולו בחקירותיו של אולמרט, אותן מתאר אולמרט כמרדף מרושע של המערכת נגדו, מעין טענת דיפ סטייט. הפרק, כמו הספר, עמוס בפרטי פרטים, ועקיצות והקנטות כלפי ראשי מערכת המשפט וכן פוליטיקאים. מקריאה של הפרק וכן של הספר כולו מנסה אולמרט לתאר את עצמו כאדם צח ונקי לחלוטין, שנרדף בשל מעשיו המדיניים. אך לא דרושה הבנה עמוקה של חקירות אולמרט השונות כדי לדעת שאולמרט אינו אדם צח כשלג אלא אדם מושחת ומיודד עם בעלי שררה. והפרק שנועד כביכול לטהר את שמו של מי שהיה ראש ממשלת ישראל הופך לפמפלט קנטרני.

הפרק השני המכונה "הפרק הדרמטי" ושעוסק כולו בהכנות ל- ובביצוע של הפצצת הכור הסורי בקיץ 2007. הפרק הזה הוא ללא ספק החלק הטוב ביותר בספר, והפרטים שמביא אולמרט ללא ספר אותנטיים, ואנשים עוד ישובו אליהם בעתיד. אבל, גם הפרק הזה נגע באופן קשה בהקנטות הבלתי נגמרות של אולמרט כלפי כל מי שאי פעם היה שותף לקבלת ההחלטות. מריר במיוחד הוא יחסו של אולמרט לשר הביטחון אהוד ברק, ונראה שיותר משהפרק נועד לתאר את אחד מהמבצעים החשובים לביטחון ישראל, הוא נועד לנגח את ברק, אותו מרבה אולמרט לתאר כשקרן וחתרן. עם זאת, אולמרט מצליח היטב להעביר את תחושת האחריות העמוקה שחש בעת התכנון והביצוע.

החל מהפרק השלישי והלאה, מתחילה האוטוביוגרפיה. אולמרט מתאר את ילדותו בשוני ובנימינה, וגם מביא מעט מההיסטוריה המשפחתית שלו בסין. בכל הספר הפסקאות בנויות כפסקאות קצרות יחסית, ולא בתור בלוקים ענקיים של טקסט, מה שללא ספק מקל על הקורא. למעט נקודה אחת, הפרק הזה לא ממש בולט. הנקודה האחת היא יחסו של אולמרט למנחם בגין, שנראה שאולמרט נוטר לו טינה עמוקה. אולמרט מאמין שבגין הדיח את אביו מהכנסת, ומתקבל הרושם שלא מעט ממעשיו של אולמרט נועדו במידה מסויימת "להחזיר" לבגין. מקריאת התגר של אולמרט על בגין בועידת חירות, וכן פנייתו של אולמרט לשמאל המדיני. כאשר מסתכלים באופן רחב יותר על הספר כולו, הרושם לכך רק מתחזק, משום שהטינה היא אחד המוטיבים החוזרים הדומיננטיים ביותר בספר. כאשר אולמרט מתאר את כהונתו בכנסת, גם אז, הוא אינו מרפה, ויורה ללא רחם לכל מי שאי פעם היה שותפו.

על כהונתו כראש העיר ירושלים מספר אולמרט בהרחבה, ואכן זהו סיכום ראוי לכוהנתו, אך כמו בכל אחד מפרקי הספר, אולמרט שוצף בטינה כלפי כל מי שהיה אז לצידו. גם כהונתו כשר התמ"ת ולאחר מכן כמחליפו של שרון מתוארים בהרחבה, אך בכל הקשור לתכנית ההתנתקות, אין אפילו אזכור אחד לחקירותיו של שרון. בכל התייחסות לגירוש כותב אולמרט על כאבו האישי ומה לא, אך תמיד מיד מסייג זאת בצורך מדיני או הבנה ש"אי אפשר לשלוט בעם אחר". את כהונתו כראש הממשלה אולמרט מתאר, כמו תמיד, בפרטי פרטים. הוא לא משאיר אבן לא הפוכה וכהרגלו, סונט בכל שותפיו לדרך.

בצירוף מקרים, את רשמיו של אולמרט מהמגעים מול הפלסטינים קראתי בדיוק באותו זמן שבו אולמרט נפגש עם עבאס בפאריז. בכל הזמן הזה אולמרט מתאר בהרחבה את יחסיו הקרובים עם הנשיא בוש, את שיחותיו עם מזכירת המדינה רייס, ואת תכנית השלום הגרנדיוזית שלו. מה שמעיב על כל הפרק הזה, לצד הטינה הרגילה כלפי שותפיו הוא המחסור החמור בביקורת עצמית. בשום נקודה בספר או במגעיו מול הפלסטינים, לא העלה אולמרט ולו בדל של ספק באשר לכוונותיו של עבאס, ואולמרט כותב במין נון-שלנטיות שהוא ממתין עד היום לתשובה הפלסטינית להצעתו, שהייתה הנדיבה ביותר אי פעם. בשום נקודה לא חושב אולמרט שאולי הצד השני מוליך אותו באף, שהמגעים נכשלו מראש או שהוא התגלה בתמימותו. גם בכל הקשור לחקירותיו, אולמרט הוא הטוב ביותר, זה כל השאר שרעים וחתרניים. לא הוא.

לספר הזה יש הרבה בעיות. הוא עמוס לעייפה בפרטי פרטים, טינה לכל מי שאי פעם היה שותף איתו להובלת המדינה, וחוסר ביקורת עצמית. מתוך שלושת קבצי התמונות שבספר, שלושה רבעים הן תמונות ממפגשים מדיניים, כאילו לומר לנתניהו (בו הוא חובט ללא הרף, לא פעם ברשעות ותוך מחזור של שקרים) "לי יש יותר צילומים משלך". לא עוזרת גם העובדה שהספר לא נערך, ולא נבדק. יש לא מעט טעויות שמצטברות כמו למשל "קדימה קמה בשנת 2015". אני מאמין שאם אולמרט אכן רוצה לכתוב ספר אמיתי על חייו בעתיד, הוא יביא את ספרו לביוגרף מקצועי שימעיט בטינה, יוריד לא מעט פרטים מיותרים, יעבור על העובדות וגם יוסיף קצת ביקורת. אם אולמרט רצה לכתוב אוטוביוגרפיה, הרי שזה לא הספר הזה. במקום, קיבלנו ספר מעייף ולא סיפור חיים.

 

 

Related posts

התקשורת בארץ שמאלנית – הוכחה נוספת

אלי חזן

בין אהוד אולמרט לנורית צור

אלי חזן

הכירו את המועמד : מיקי מכלוף זוהר

אריק זיו

זינו והניצחון בנשר

עינר אביב

הרצחת וגם ירשת?!

עינר אביב

מה עלינו ללמוד מחיים רמון

משה איפרגן

השאר תגובה

דילוג לתוכן