נתניהו החזיר את אוסלו

ראש הממשלה, שקטע ביקור בארה”ב לאחר הסתבכות המשט, אינו מעלה על דעתו לעשות זאת נוכח הרצח ליד חברון, למרות שלהתנהלות ממשלתו יש חלק נכבד ביצירת התנאים למציאות הזו. אנו חוזרים לחלום הבלהות של תקופת אוסלו כאילו מעולם לא שילמנו את שכר הלימוד של מעל 1,000 איש שקברנו בהרפתקה המופקרת ההיא.

כמו באוסלו, קיבל הטרור יכולת פעולה, הפעם מידי נתניהו: חנינות למבוקשים, שחרור מחבלים, שחרור חברי פרלמנט של חמאס שאולמרט תפס, העברות כספים נרחבות לרשות ולחמאס בעזה, פתיחה מופקרת של מחסומים, מתן נשק ובניה של צבא פלשתיני שלבטח יופנה כלפינו בזמן המתאים, יציאת צה”ל מערים ביו”ש – רמאללה, קלקיליה, יריחו ובית לחם תוך הסתמכות על צבא המחבלים וחופש תנועה בכל הארץ למחבלים בחליפות.

כמו באוסלו, הפכה ישראל לסמרטוט מדיני ביטחוני: אפס תגובה נוכח הריגתו של מג”ד בצפון, כניעה מחפירה למשט הטרור הפרובוקטיבי והסרה זריזה של המצור על עזה. מול מהומות בהר הבית הזוכות לעידוד מהרשות הפלשתינית, החרם הכלכלי שנתניהו עצמו כינה “מלחמה כלכלית”, התכתיבים ערב המו”מ, כל אלו יריקות מצד “הפרטנרים” הנענות בשתיקה מוחלטת.

כמו באוסלו, חוזרת ירושלים להיות מקום למפגשים מדיניים בין הרש”פ לדיפלומטים זרים.

כמו באוסלו, הודיע נתניהו בנאום בר-אילן כי מגמת פניה של ישראל היא החוצה מיו”ש וכאשר הוא מנהל “מו”מ לשלום” כשהתביעה היחידה שלו היא ביטחון – אין ביטחון.

אחד המחדלים המדיניים הנוראים ביותר הוא אי ניצול ההזדמנות הבלתי חוזרת שנוצרה מול אובמה הנואש ערב הבחירות לבתי הנבחרים. אפשר היה להגיע, ב”הפוך על הפוך”, למצב של שבירה היסטורית של הלחץ האמריקני על-ידי התנגשות חזיתית עם אובמה בנושא הבניה בירושלים. הוא לא היה מסוגל ללחוץ באופן קריטי במצבו הנוכחי כי מפלגתו הייתה מובסת או מתנערת ממנו נוכח הצפי האלקטורלי העגום מבחינתו. הויתור הפחדני על ההזדמנות הזו הינו לא פחות מבכייה לדורות.

וביו”ש מעולם לא היה המצב גרוע יותר. אהוד ברק, מצוייד ברישיון מנתניהו, משתולל, ובתרגיל מתוחכם סופג עבורו ביקורת מימין ובכך בונה את עצמו בקרב השמאל. שותפות מושלמת. ישיבת ההסדר של הר ברכה נסגרת, דבר שאולמרט לא היה חולם לעשות.

מחלקת הטרור המשפטי של שי ניצן ממשיכה במלוא הקיטור באכיפה הסלקטיבית נגד מתנחלים ומורחת את הטיפול בסכנה האנרכיסטית. בג”צ איבד כל רסן, ושר המשפטים? השמועות על קיומו התפוגגו.
למחבלים מספקים נשק, ולמתנחלים, כמו ליצחק אימס ז”ל, מחרימים. התוצאה הצפויה לא מאחרת לבוא ולמי שתוהה אם מדובר בטימטום או זדון, נזכיר, כי רוב אנשי מערכת המשפט אינם טיפשים. זוהי אותה הפקרות ביטחונית מכוונת שהניחה לערבים לכתוש בהפגזות את גוש קטיף ועצרה את צה”ל מלהגיב. גורמים במערכות המשפט והביטחון מנהלים נגד המתנחלים מלחמת אחים חמושה באמצעות צד שלישי, והממשלה שותקת.

המנהל האזרחי שהוקם להקל על הערבים הפך אצל ברק ונתניהו לגוף משודרג המופנה רובו ככולו לדיכוי ההתיישבות היהודית. ממשלת נתניהו המעודדת את בניית העיר “רוואבי” לערבים, הקפיאה את ההתיישבות רק ליהודים ובניגוד להצהרות המנופחות ההקפאה כוללת גם את ירושלים. את גודל הביזיון ניתן להבין מדבריה של הילרי קלינטון ששיבחה את ההקפאה כ”חסרת תקדים”.

גם בחקיקה פועלת ממשלת נתניהו כממשלת שמאל כשטירפדה חוק שניסה לשלול מאסירי חמאס ביקורים ותנאים בעוד הארגון מחזיק בחייל שלנו, הכשילה חוק הנותן עדיפות לשפה העברית ואת הצעת החוק שניסתה למנוע מצה”ל לעסוק בגירוש אלים של אזרחים מבתיהם.
מכיוונים רבים מגיעים דיווחים על כך שנתניהו התחייב לחזרה לגבולות 1967. המצרים מתלהבים, פרס מאושר, פואד מרוצה והאמריקנים רגועים. מצד שני טוענים שותפיו מימין שלהד”ם. למי נאמין? לעובדות בשטח – ואלו מדאיגות ביותר.

הרצח ליד חברון אינו אלא סמן וציון דרך להידרדרותה של ממשלת של נתניהו לממשלה ימנית בעלת שתי ידיים שמאליות.