טורקיה כבר מזמן הפכה מדינה עוינת לישראל. אולי עלינו לחפש מדינות ידידות שאינן מעצמות – דוגמת יוון, ארמניה וגיאורגיה – שיעמדו לצידנו
בשנות ה-50 הייתה נתונה ישראל באיום קיומי גדול מזה שממנו היא נמצאת עתה. מדינות ערב, בעיקר אלו המקיפות אותה בראשות מצרים, התחמשו בצורה כזאת שהפכו לסכנה קונבנציונלית ממשית כלפי המדינה הצעירה. הנחת היסוד של המנהיגים הייתה כי מנהיגי האויב הערביים ינסו לפגוע בעוצמתה עד להחלשתה הסופית לקראת סיבוב מלחמה נוסף, לאחר הניצחון הישראלי החד משמעי במלחמת השחרור.
צריך לזכור, כי ההתנגדות לישראל לא באה לידי ביטוי רק מבחינה צבאית אלא גם מבחינה דיפלומטית שעה שהכוח העולה של הנפט הערבי דחק הצידה כל שאלה מוסרית של דם יהודי, ובעיקר במוסדות האו”ם. הדבר הכריח אפוא את מנהיגי המדינה לחפש אלטרנטיבות מדיניות. זה היה הבסיס לחזונו של בן-גוריון על “ברית הפריפריה”. אותה ברית בין ישראל, טורקיה, איראן ואתיופיה – שאמורה הייתה לשמש משקל נגד להתחזקות מגמת הפן ערביות שהוביל נאצר ושאיימה על כל מדינות אלו יחדיו.
ואולם, דבר לא נותר מחזון “ברית הפריפריה”. באמצע שנות ה – 70 התרחשה מהפכה באתיופיה שבסופה הודח מכס השלטון הקיסר היילה סילאסי, ומי שעלתה במקומו הייתה החונטה הצבאית בראשות מניגיסטו היילה מריאם הפרו-סובייטית. לגבי איראן – הסיפור ידוע הרבה יותר: בסופו של אותו עשור, באדישות המערב ולעיתים בתמיכתו, הודח מוחמד רזה שאה פהלווי הפרו-מערבי אך המושחת, ובמקומו תפס את השלטון האייתולה חומייני שאת פרי באושיו, אחמדיניג’אד ואיראן האטומית, אנו נאלצים לאכול עד היום.
ואילו טורקיה? היא האחרונה הלא חביבה. מאז עלה לשלטון ב-2003, מוכיח רג’יפ טייפ ארדואן ומוכיחה מפלגתו, “מפלגת הפיתוח והצדק האסלאמית”, כי הם ממש לא “דמו-איסלאם” כשם ספרו של ד”ר אלון ליאל, אלא שהם מקדמים איסלאם רדיקלי אנטי ישראלי ובכלל, המונח “דמו-איסלאם” הוא לכל הפחות מונח מגוחך לתיאור המשטר.
הנה כי כן, אנו נדרשים בעצם הימים הללו שוב למונח “ברית הפריפריה” ולהשלכותיו הגיאו-פוליטיות. זאת מפני שלמרות שישראל הקריבה מבחינתה את כל אינטרסיה עד לקו האדום עבור תהליך השלום, היא מנודה שוב על ידי רבות משכנותיה וכתוצאה מכך, בשל סבך האינטרסים הכלכליים והגיאופוליטיים, על ידי העולם כולו. יתר על כן, ישראל עומדת בפני סכנה קיומית חדשה והיא סכנת אותו אטום איראני – אלא שהפעם הוא מחוזק בממשל טורקי גזעני היושב באנקרה ומנצל כל הזדמנות על מנת לפגוע בה. בתוך כל הבליל הזה מעורבים אינטרסים מערביים כלכליים וממשלים אירופיים ואמריקאי בעלי גישה מפויסת ,המזכירה את ימיו הקודרים של נוויל צ’מברלין.
ביקורו של ראש הממשלה נתניהו ביוון, אשר אחת ממטרותיו הייתה בחינת אפשרות לברית אסטרטגית בין שתי המדינות, נובע מהנחת היסוד החדשה שטורקיה הפכה להיות מדינה עוינת ולא תומכת, ולכן יש למצוא בנות ברית במקומות אחרים. אולי זה הזמן לחזון חדש על “ברית מדינות מורחבת” בסגנון “ברית הפריפריה”, ואולי זו השעה של ישראל להגדיר לה מחדש את בנות בריתה האסטרטגיות מפני שמצבה הבינלאומי מחייב אותה למצוא אחרות מאלו שהיו עימה עד היום.
אל יוון, החברה באיחוד האירופי ומקבלת מגרמניה סיוע כלכלי, ניתן לצרף את המדינה האחות – קפריסין. אבל לא לעצור כאן. ארמניה, גיאורגיה ומדינות נוספות בקווקז, יחד עם מדינות מזרח אירופיות בעלות אוריינטציה פרו-מערבית כמו פולין, צ’כיה וסרביה, יכולות ליצור ברית אסטרטגית שאיננה עומדת בסתירה לקשרי ידידות עם מעצמות ומדינות אחרות, אלא יוצרת התקרבות אשר בסופה כל החברות עשויות להרוויח ממנה.
אולי במקום לחפש את התמיכה מלמעלה, ממעצמות אזוריות, על ישראל לבנות לעצמה בריתות מלמטה שישנו את כללי המשחק. אחרי ככלות הכל, ההיסטוריה מוכיחה שכאשר לישראל יש מה להציע, והרי יש לנו הרבה מה להציע, מדינות מתפתחות מבקשות לקחת.
הכותב הוא מסטרנט בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית
למאמר המקורי לחצו כאן
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
