הדבר המדאיג אצל לבני הוא שבניגוד לאולמרט, שאין לדעת אצלו אם הוא מתכוון למשהו באמת או לא, הרי שלבני אכן מתכוונת לכל מילה שהיא אומרת, אך דבריה מתאפיינים במידה מסויימת של נאיביות וחוסר בקיאות מדיניים מהכרזותיה השונות של שרת החוץ לבני, וכן מידיעות שונות בתקשורת, ניתן לקבל תמונה מה יהיה סדר היום המדיני שלה, אם תיבחר לראשות “קדימה” ותעמוד בראש ממשלה זמנית עד לבחירות הבאות.
אך ראשית לעמיתה–יריבה אהוד אולמרט, ולמיסמך שהגיש לכאורה לפני שבועות אחדים לאבו-מאזן, ובו סעיפים מפורטים להסכם עם הפלסטינים, לרבות נסיגה ישראלית כמעט מכל שטחי יהודה ושומרון, כולל אזורים בעלי חשיבות אסטרטגית ממדרגה ראשונה (וההחלטה השבוע להעביר 4,000 דונם משטחה של מעלה אדומים לפלסטינים עלולה להיות סימן לבאות), מסירת שטחים מתוך ישראל עצמה, מעבר חופשי מרצועת עזה ל”גדה המערבית” – וכן פתח להכרה בפועל ב”זכות השיבה” של הפליטים הפלסטינים.
לפי ההצעה, המשא ומתן על ירושלים יידחה אמנם, אך זאת רק מסיבות קואליציוניות – ולא מפני שראש הממשלה מתכוון באמת לעמוד על אחדותה של בירת ישראל. יש אמנם במסמך גם כמה סעיפים חשובים לגבי סידורי הביטחון שישראל תעמוד עליהם, אך כפי שכל בר-דעת מבין, רובם יוכלו להיחשב כדברים בעלמא אם ישראל וזרועות הביטחון שלה ינטשו את השטח.
אך אם אפשר להתייחס למיסמך של אולמרט, המכוון ממילא בעיקר לכתובת האמריקנית, במידה מסויימת של ביטול וחוסר רלוונטיות, מאחר שאין לו היום לא התוקף המוסרי ולא הכוח הפוליטי לחייב את ישראל – הרי שרעיונותיה של לבני חייבים להעסיק אותנו יותר – שכן גם מעשיה בתקופה הקצרה שהיא תכהן אולי כראש הממשלה, כלומר עד הבחירות הכלליות שבהן “קדימה” והעומד (או העומדת) בראשה יורדו למדפים התחתונים של הפוליטיקה הישראלית, עלולה להשפיע באופן משמעותי על עתידה של מדינת-ישראל, הן בתחום הביטחוני והן במישור המדיני או הציוני.
הדבר המדאיג אצל לבני הוא שבניגוד לאולמרט, שאין לדעת אצלו אם הוא מתכוון למשהו באמת או לא, הרי שלבני אכן מתכוונת לכל מילה שהיא אומרת – כשדבריה מתאפיינים במידה מסויימת של נאיביות וחוסר בקיאות מדיניים – ובהיעדר הבנה מספקת של האלמנטים הגיאו-פוליטיים והאסטרטגיים עליהם חייבים להתבסס המטרות והשיקולים המדיניים של ישראל. חסר זה, אגב, בא לידי ביטוי בולט כבר בכל הקשור במילחמת לבנון השנייה, ובפרט לגבי אותה החלטה 1701 שלפחות מבחינה ביטחונית ברור היום שהיא כישלון חרוץ.
מה מתכוונת, איפוא, לבני לעשות אם תגיע לראשות הממשלה? הקו העובר כחוט השני בהשקפת-העולם המדינית שלה הוא שאפשר להגיע תוך זמן קצוב להסכם מלא ומפורט עם הפלסטינים. לא הסכם עקרונות, לא הסכם חלקי או מדורג נוסח “מפת-הדרכים” – אלא הסכם סופי. וגם היא, כמו אולמרט, מוכנה לחלק את ירושלים. אפשר, כמובן, לשאול אם באמת ניתן היה להגיע להסדר סופי ומחייב עם השכנים הפלסטינים – מדוע בעצם לא?
הצרה היא שגישתה של לבני נראית מנותקת לחלוטין מן המציאות ותוצאתן הבלתי נמנעת של הצעותיה, אם אכן תוגשמנה הלכה למעשה, תהיינה וויתור לכל אורך הקו להנהגה פלסטינית שאין לה לא הכלים, לא הסמכות, לא התמיכה הציבורית ולא הרצון למלא את חלקה בהסכם. זאת, ועוד: לוח הזמנים הדחוק שלבני מתכוונת לקדם איננו נישען על גישה ריאליסטית, בניגוד לזו המוצעת למשל על-ידי בנימין נתניהו או טוני בלייר, כלומר, לבנות תחילה בשטחים הפלסטינים תשתית כלכלית ושלטונית שתכשיר את הקרקע להסדרים מדיניים בשלב מאוחר יותר.
פירוש ההימור, וגם לבני עצמה לא תוכל להכחיש שמדובר בהימור, הוא שכמעט בוודאות נימצא תוך זמן קצר בחצר האחורית (ואולי הקדמית), שלנו מדינת טרור בראשות החמאס, הנישענת על פטרונה האיראני – כאשר כל התכניות לסידורי ביטחון מחייבים לא יהיו שווים את הנייר שעליו ייכתבו – אלא אם כן ישראל תהייה מוכנה לצאת באופן קבוע למלחמות ולפעולות תגמול כדי להבטיח את קיומם (ואם לשפוט על-פי חוסר-המעש של הממשלה הנוכחית באשר לטרור מעזה – קשה להאמין שיורשתה בראשות לבני תיפעל ביתר נחרצות כשמדובר בסוגיה נירחבת ומורכבת הרבה יותר). לא תכנית שלום, אם כן, אלא מירשם כמעט בטוח למילחמות אינסופיות.
גבירותיי ורבותיי, מהפך
תמימה במיוחד היא גישתה של לבני בעניין הפליטים הפלסטינים. לזכותה ייאמר שבניגוד לאולמרט (ולברק לפניו) היא מבינה שאסור להסכים לעיקרון של “השבת” פליטים, גם לא אם מדובר בכמה מאות אלפים “בלבד” במיסגרת “איחוד משפחות”, כביכול; ואולם הסיסמה הכמעט אידיאולוגית שלה שהמדינה הפלסטינית “תגשים את המאוויים הלאומיים של הפלסטינים כולם, כולל הפליטים, וכולל אזרחי ישראל הערבים, היא מסוג האשליות המסוכנות שעמים אחרים ומדינות אחרות כבר שילמו עליהן בעבר מחיר גבוה – ואשר לנו, המחיר עלול להיות יקר עוד יותר.
אותה מדינה פלסטינית שלבני כנראה רוצה לאפשר את הקמתה לאלתר, ברוח העכשוויזם של “שלום עכשיו”, כמעט בוודאות תהייה מבחינת הפלסטינים, ואחדות ממדינות ערב ולבטח איראן והאיסלמיזם הג’יהדיסטי – לא “מדינה דמוקרטית החייה בשלום בצד מדינת ישראל” על-פי חזון בוש – אלא שטח העירכות לנסיונות בלתי פוסקים להגשים את “מאוויהם הלאומיים” והאיסלמיים בתחום מדינת ישראל.
בדומה לאותם גורמים בעולם המערבי, לאו דווקא מידידינו המובהקים, שתולים כידוע את כל צרות העולם בסיכסוך הישראלי-פלסטיני, לבני סבורה כנראה שאם רק נגיע להסכם עם הפלסטינים כל יתר הבעיות שמאיימות עלינו ועל העולם החופשי ייעלמו כהרף עין. הדבר מעיד על העדר פרספקטיבה נאותה לגבי מה שבאמת קורה היום בעולמנו. כפי שנכתב באחד מטורי העיתונות: “הליבידו הרעיוני (ביטוי לא שלי) של שרת-החוץ מושקע באופן כמעט בלעדי במשא ומתן עם הפלסטינם. בעניין איראן, בעניין סוריה ובעניין החמאס אין ללבני רעיונות מגובשים”.
ופתאום מהפך של 180 מעלות! ניראה שהגב’ לבני קיבלה איתות בהול מיועצי הבחירות שלה שעמדותיה המדיניות עלולות להזיק לה בפריימריז. מייד כינסה מסיבת עיתונאים עם התקשורת הזרה והצהירה שבעצם אין מה למהר בעניין ההסכם עם הפלסטינים וכי נותרו עדיין סוגיות רבות לבירור, וכ”ו.
יתכן שדבריה כוונו גם לעבר מזכירת המדינה האמריקנית רייס המבקרת בארץ בימים אלה ושעל-פי הדברים האופטימיים מדי ששמעה במרוצת החדשים האחרונים מלבני עצמה אולי ציפתה שתוכל להעניק לבוס שלה, הנשיא בוש, מתנת פרידה בדמות הסכם כלשהו בין ישראל לפלסטינים – אך הסיבה העיקרית שגרמה ל”רוורס” המילולי של לבני הייתה כנראה שהבינה, או שהוסבר לה, שהסכם על-פי המיתווה המומלץ על-ידיה, כולל הוויתורים בירושלים ובנושאים חשובים אחרים, ירחיק ממנה את מצביעייה הפוטנציאליים.
פורסם ב Y-NET
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
