ישראל ממשיכה להועיל לעולם בעוד שהצד השני מועיל לחומוס
בתוך קצת יותר מחודש, רשמה מערכת הביטחון הישראלית שני הישגים בקנה מידה עולמי: ב-1 במרץ, 2011, יירטה מערכת “מעיל רוח” טיל נ”ט מסוג קורנט, שנורה לעבר טנק של צה”ל סמוך לגבול עזה; וב-7 באפריל, יירטה מערכת “כיפת ברזל” רקטת גראד ששוגרה לעבר אשקלון. בין כל רעשי הרקע הצורמים שממלאים את שגרת הקיום של ישראל – פרשיות השחיתות, הקשיים הכלכליים, וכמובן – המצב הביטחוני, קשה היה להפנים את משמעותם המלאה של שני ההישגים הללו.
לפני הכל, מדובר בלא פחות מאשר תקדימים היסטוריים – הן מבחינה צבאית והן מבחינה טכנולוגית. כמעט משחר ההיסטוריה התחולל, על פי דפוס קבוע, מאבק בלתי נגמר בין אמצעי מיגון לאמצעי התקפה. בין אם מדובר היה בשריון הקשקשים מול להב החרב, או בשריון הטנק מול טיל הנ”ט, הסיפור חזר על עצמו במשך אלפי שנים – התוקף המציא חנית חדה יותר, או פגז עוצמתי יותר, ואילו המגן, בתגובה, הוסיף עוד שכבת שיריון, או לכל היותר שינה את הזווית שלה או פיתח סגסוגת חדשה. “מעיל רוח” שברה את המעגל הלכאורה אינסופי הזה, ושינתה לנצח את אופיו של שדה הקרב ביבשה.
את מה שעשתה “מעיל רוח” לטנק, עושה “כיפת ברזל” לחבלי ארץ שלמים. זוהי מערכת המהווה יישום של טכנולוגיה שעד לפני שנים מעטות נראתה דמיונית לגמרי – לא רק להדיוטות, אלא גם למומחים מקצועיים שפקפקו בהיתכנותה. גם אם אינה מספקת מענה של 100% לבעיית הירי תלול המסלול, קשה שלא להשתאות מול תמונות רקטות הגראד שמתרסקות אחת אחרי השניה על שערי הארץ המובטחת.
אבל הזווית הצבאית היא רק הרובד החיצוני של העניין. הסיפור החשוב באמת שחבוי בין רסיסי הגראדים והקורנטים, הוא סיפור ההצלחה שנקרא מדינת ישראל, או כפי שכינה אותה הפרשן האמריקני דן סינור – “אומת הסטרט-אפ” (Startup Nation). “כיפת ברזל” ו”מעיל רוח” הן הוכחה ניצחת לכך שישראל איננה סיפור הצלחה מקרי. למרות כל הבעיות מהן היא סובלת, החיוניות הייחודית שלה עדיין חיה, בועטת, מיירטת טילים, מרכיבה מעבדי תוכנה, ממציאה טכנולוגיות, מייצרת תרופות שמצילות מיליונים מסביב לעולם, ומסייעת לאנושות לצעוד קדימה.
כמה ימים לאחר שריצ’רד גולדסטון העניק לישראל, באיחור שעורורייתי, תעודת כשרות מוסרית, העניקה לה “כיפת ברזל” תעודת תוקף שצריכה להדיר שינה מעיניהם של אויביה. מי שבשעתו אמר בזחיחות כי ישראל חלשה יותר מקורי עכביש, אינו מעז יותר להוציא את קצה חוטמו ממעמקי הבונקר, שאליו נמלט כל עוד נפשו בו. חסן נסראללה הבטיח בלגלוג שלא ישכח את שמו של עמיר פרץ, ובימים האחרונים הוא בוודאי נזכר בשר הביטחון לשעבר, שדחף את פיתוח “כיפת ברזל” למרות התנגדותם של לא מעט מקטרגים קטני אמונה. ישראל – רווית בעיות ביטחוניות, כלכליות וחברתיות – חזקה הרבה יותר מכפי שהיה נדמה למזכ”ל החיזבאללה, וגם אם לא יודה בכך, היום הוא כבר יודע זאת. עכשיו מותר גם לנו להפנים את העובדה הזו, ולקחת לרגע פסק זמן מההלקאה העצמית, אשר הפכה בשנים האחרונות לספורט הלאומי החדש.
ישראל, על אף שאני רחוק מלהסכים עם מדיניות ממשלתה הנוכחית, עדיין צועדת בנתיבה הנכון של ההיסטוריה. זהו נתיב שלמרות המהמורות הרבות שנפערו בו – אשר לגבי חלק מהן אנו נושאים באחריות מלאה – מוביל קדימה. יותר מהכל, הוא משובץ בפיתוחים טכנולוגיים עוצרי נשימה, בחשיבה פרוגרסיבית ובעקרונות הומאניסטיים (כן, למרות הצווחות האוטומטיות מצד חסידיו העיוורים של “שיח זכויות האדם”). בו בזמן, רבים מאויביה צועדים עדיין בנתיב המוליך אחורה, לימים חשוכים של הגות תיאוקרטית קיצונית. יש לקוות שהתהפוכות האחרונות בעולם הערבי מבשרות את תחילתו של שינוי היסטורי במגמה זו. אולם גם אם שכנינו יבחרו בדרכם של כוהני הדת, במקום בזו של הצעירים מעוררי ההשראה אשר מציפים את הרחובות והכיכרות בעולם הערבי, השבוע שוב הוכח שיש לנו על מי לסמוך – על עצמנו.
לפני כשנה וחצי השמיע פרופסור דן שיפטן, המתמחה בביטחון לאומי, אמירה אומללה ביותר מבחינת הניסוח שלה, אך כזו שלמרות שניפצה כל מוסכמה אפשרית של תקינות פוליטית, הצביעה בכל זאת על גרעין של אמת. ”בכל פעם שישראל שולחת לוויין משוכלל לחלל”, אמר, “הערבים יוצאים עם זן חדש של חומוס”. כשבוע לאחר שפורסמו דבריו, ובלי כל קשר אליהם, שודרה בחדשות ערוץ שתיים כתבה על תושבי כפר ערבי באזור ירושלים, אשר שברו את השיא שנקבע בלבנון למנת החומוס הגדולה ביותר בעולם. את החומוס, כפי שהוסבר בכתבה, הם יצקו על צלחת לווין ענקית, אותה נטלו ברשות ממרכז התקשורת המתקדם שבנווה אילן הסמוכה.
פורסם גם באתר nrg
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
