ורטיגו – או, על ההזיות של הכתב המדיני ב”הארץ“
ב”הארץ”, כהרגלם בקודש, שכחו, או רצו לשכוח, לחייב את כתביהם לבדוק את אמיתות הדברים שמוציאים האחרונים ממקלדותיהם. ואם כך הדבר, נדמה שאין אפילו טעם לדון בהמלצה לשליחת אותם כתבים לקורסים מזורזים, לפי כל תחום של כתב ספציפי, ולו רק בכדי למנוע את ההתבזות בזו אחר זו.
האובייקט התורן הוא יוסי ורטר, הכתב המדיני של המערכת, שבמאמרו האחרון: “מי בעד תקיפה באיראן?”, הציג כל כך הרבה טעויות ובורות, עד כי נדמה שהוא כתב את המאמר באמצע עוד אחד מהתקפי הזעם השגרתיים והבלי נשלטים שלו על ראש הממשלה ועל שר הביטחון, ולא לאחר תחקיר בסיסי וגישה שאינה משתמעת לשתי פנים.
הנה כי כן, השווה הכתב את אלפי ההרוגים של אסון אוסלו – אליבא דאדריכל השלום בדימוס ונשיא המדינה בפועל, שמעון פרס – להרוגי אסון הכרמל ב”אשמתו” של ראש הממשלה, בנימין נתניהו.
וכי נתניהו אחראי גם להתחממות כדור הארץ? מה לאסון טבע אכזרי שבא במפתיע, לעומת הסדר מדיני בעל השלכות מרחיקות לכת שנידונו מראש, עם אחריות של יוזמיו ומנהיגי המדינה באותה עת?
לורטר התשובה.
ממשיך כותב המאמר ומוסיף:
“פרס גם תוהה, בינו לבין עצמו, אם הסכמי אוסלו כל כך נוראים, מדוע נתניהו, שמסיים כיום שש שנים וחצי מצטברות בראשות הממשלה, לא ביטל אותם”.
בהחלט מעניין. נבדוק.
בספרה של אופירה סליקטר – פרופסור למדע המדינה באוניברסיטת גראץ’ קולג’, שבפילדלפיה, המתמחה בהבנת כישלונות מודעיניים, שעליהם כתבה בין היתר תשעה ספרים ועשרות מאמרים – The Politics and Intelligence of the Oslo Peace Process Doomed to Failure?, נכתב ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, התנגד אידאולוגית למהלך, אך הופעלו עליו, כדבריה, “לחצים אדירים שאף אדם לא יכל לעמוד בהם”.
סליקטר מתכוונת כמובן ללחצים אמריקניים, אך גם ללחצים מבית. היא מצטטת מספרו של דניס רוס (שליח הממשל האמריקני למזרח התיכון בתקופת הנשיא קלינטון) וטוענת כי הדרג הצבאי הבכיר שהיה דאז במטכ”ל, איים בפוטש על ראש הממשלה הצעיר דאז (מוכר לכם מהיום?) וגרם לו ללכת בכל זאת על אוסלו ב’, כשהוא לא מסוגל לעמוד בלחצים החזקים גם מול העולם וגם מול הבית.
זאת ועוד. ורטר מתעלם מהעובדה הפשוטה, שכל שלטון ישראלי שעולה – לא משנה אם מימין או משמאל – מחויב לדאוג להשלים את התחייבויות תהליך המדיניות הקודם של השלטון המוחלף. זה דבר אשר ידוע לכל במערכת השלטון הישראלית.
אך ורטר לא עוצר פה.
“אם ההתנתקות מעזה היא כזו שגיאה איומה, מדוע נתניהו תמך במהלך ואף הצביע בעדו בממשלה ובכנסת, עד ששינה את דעתו בדקה התשעים, שבוע לפני הפינוי, והתפטר מממשלת שרון”?
גם בנושא זה, נדמה שורטר חייב לרענן את זכרונו. אלא אם כן הטעות לא נעשתה בתמימות.
רק לאחרונה, ערך נרי אבנרי, ארכיונר ותיק, המקדיש את כל כולו למחקר עיתונאי מהעבר, עבודה מרשימה הניתנת לצפייה בחינם אין כסף לעיני כל באתר “ליכודניק”.
מסקנותיו ברורות ומובאות לצד סרטוני וידאו רבים שליקט – שבירת המיתוס שהתקשורת הזינה איתו מדינה שלמה. בנימין נתניהו היה נגד ההתנתקות ולא בעד.
“הסיפור של נתניהו בעד או נגד ההינתקות, מורכב”, כותב אבנרי, “לא חשוב איך היה מצביע- התקשורת הייתה קורעת אותו”.
ומפרט: “אילו הצביע נגד, כבר בהתחלה, שרון היה מפטר אותו – כמו שפיטר שרים אחרים שהתנגדו- ואז התקשורת הייתה משווקת את הצבעת הנגד שלו, כפחדנות ובריחה מכישלון תוכניתו הכלכלית.
תזכורת: נתניהו קיבל כלכלה על סף קריסה, והניתוח שעשה – קיצוץ קצבאות – כאב לרבים. המונים, דאז, יצאו לרחובות, וזכו – כמה צפוי – לתהילת עולם (ויקי כנפו). “ביבי גיבור על חלשים” היה ה”צדק חברתי” דאז.
במצב כזה, לא ניתן היה לנטוש, בטרם רואים את הפירות הראשונים – שהגיעו בכמויות – של הניתוח הכואב.
אז מה עושים? הולכים בין הטיפות. מצביעים בעד, נגד, בעד, נגד- כדי למשוך זמן עד לסיום הניתוח הקשה בכלכלה.
בין לבין מזהירים. כי גם כשהצביע בעד, לפעיליו תמיד אמר שהוא נגד.
יריביו או משמיציו ידעו שהוא נגד. דוגמא – השר אולמרט, “שומר הסף” של שרון, שטח תלונה באוזני אדונו, ש’נתניהו לא עוזר בשיווק ההינתקות’.
רק לאחר שסיים להכין את התקציב ואת הסדרה הראשונה של הרפורמות, הניח מכתב התפטרות על שולחנו של שרון.
לציבור הסביר את מה שרבים ידעו: אני נגד נסיגה חד-צדדית”.
לא זו אף זו. אבנרי מציין ש ”היו שש הצבעות בנושא ההינתקות: שלוש בכנסת ושלוש בממשלה.
נתניהו הצביע פעמיים בעד וארבע פעמים נגד.
פעמיים בעד- בכנסת, תוך שהוא מציב שלושה תנאים, שאם לא ימולאו, הוא יצביע נגד בפעם המכריעה.
בממשלה הוא הצביע נגד.
בהצבעה האחרונה בכנסת – להלן ההצבעה הקובעת – הוא הצביע נגד והתפטר.
במסיבת העיתונאים הוא הסביר את התנגדותו במילים: ‘עזה תהפוך לחמאסטן’. “
“המעשה החריג הזה (התבטאותו של פרס בנוגע לאי צורך בתקיפה ישראלית באיראן, ע.ד) ממחיש את מידת הדאגה והחרדה שלו. הוא לא חיפש לתקוע לביבי”.
פתאום ורטר דואג ל”ביבי”. מחמם את הלב. אלא שגם כאן, ורטר מחטיא את המטרה.
ההתנגדות העזה לדבריו של פרס, לא באה כקונטרה לעלבון ומשחקי אגו זניחים, בין שני יריבים ותיקים, אלא למטרה נעלה יותר, והיא הדאגה לדמוקרטיה.
כי בזמן שורטר מתעלם במאמרו, בגסות, מההתערבות של נשיא המדינה, שהוא בסה”כ בעל תפקיד ייצוגי בלבד, בהחלטות מדיניות-ביטחוניות, של ראש ממשלה מכהן, כל תלמיד שנה א’ למדע המדינה, מבין שהדבר מכרסם במהות דמוקרטיה ובשלטון החוק, באופן חמור ביותר.
אינני מדבר כאן על הפגיעה בביטחון המדינה, שאמירה כמו שהוציא כבוד הנשיא, יכולה לחולל. מדובר כאן על עיקרון הדמוקרטיה והכרעת הרוב.
מי שנבחר לשלוט ולקבל החלטות, הוא ראש הממשלה, בנימין נתניהו. מי שנבחר לארח ילדים במשכנו ולשוחח איתם על שלום, הוא שמעון פרס.
בדמוקרטיה מתוקנת, ראש הממשלה צריך להחליט מה טוב ומה לא טוב, במיוחד בנוגע לשיקול מדיניות וביטחון והנשיא צריך להסתפק באגדות עם ילדים.
וכך זה צריך להישאר. אלא שנראה ש”עיתונאים” מסוגו של ורטר, לא מסוגלים להתעלות מעל האג’נדה שלהם. וגם כשזו צפה מעל פני המים בתדירות רבה, נדמה כי אפילו את האג’נדה הם לא מכבדים. פעם הדמוקרטיה מתאימה למחנה של ורטר ופעם לא. תלוי מי מרוויח ומי מפסיד.
הכותב הוא סטודנט לתואר ראשון במדע המדינה ותקשורת, פובליציסט ובעל הבלוג “למה לא פוליטיקה עכשיו”, עורך וכותב באתר הספורט “השישית באירופה”, כתב באתר “ליכודניק” ופעיל בצעירי הליכוד ובתא לביא- גלעד אריאל
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
