אירועי ליל אמש הם עדות לצורך במנהיגות לאומית חזקה, כזו שאינה נכנעת לתכתיבי רייטינג ושיקולי בחירות.
פחות משלושה חודשים ליום הקדוש לדמוקרטיה הישראלית, יום הבוחר, קול צחצוחי חרבות נשמע בארצנו. שלי משמאל מרהיבה קולות מלחמת מעמדות, אולמרט וציפי מפלרטטים בשאלת הריהביליטציה לדמותם ומבקשים לסמא את עיני ולהפוך את הביזיון שהותירו אחריהם לחלל שיש למלא, מופז משמיע נהמות של פרפורי גסיסה ולפיד מבקש להציע איזושהי גירסה, גם אם לעוסה, אך בכל זאת, הוא אומר “גירסה”.
החמאס חוגג בדרום, מרגמות תותחיו היו למצהלות עזה – והארץ רעדה, ושדרות לבדה. ומנגד, קולות של פופוליטסים זולים מבקשים להציע חלופה, “אלטרנטיבה” בלשונם המתוחכמת.
השלי יחימוביץ שכל ניסיונה מתמצה באדמירלות פגוש את העיתונית, תושיעינו?
האהוד אולמרט עם חרפת לבנון השנייה ימציא לנו תעל?
או אולי, זו ציפי לבני על נסיונה בנסיגות ובריחות כשרק קצת קשה, תישא את בשורת הגאולה?
או שאולי זה בכלל יאיר לפיד, שברזומה הבטחוני שלו ניתן למצוא את גל”צ ברובריקה של “יחידת עילית”?
על מופז אני כבר לא מדבר, בכל זאת צריך חוט שדרה כדי להנהיג אומה אפילו שלא בשעת משבר.
מנגד, ניצב לו ראש ממשלתנו, בנימין נתניהו מנהיג המחנה הלאומי. יהודי שבאמתחתו שורת פעולות הכי לא פופוליסטיות שנעשו מזה שנים ארוכות, אדם שבחזונו יעד אחד – בטחון ישראל.
בשם היעד הזה, לא חשש נתניהו לקיים שורת צעדים שלא תורמת לאהדה הציבורית שלו – ומחירי הדלק והסיגריות הם רק עדות אחת לכך שאת ביבי פחות מעניינת אהדה פופוליסטית של הציבור – את ביבי מעניינת טובת הציבור ובטחונו, הוא לא צריך שהציבור יאהב אותו הוא רוצה שלציבור יהיה בטוח.
זו תמצית המנהיגות, אל תחשוב על אהבת הציבור – חשוב על טובתו.
לקח גדול למנהיגות מהי, מלמדנו פנחס הכהן בסיפור התנ”כי. בהיות בני ישראל במדבר, הוביל זמרי בן סלוא מעשה זנות לאומי עם בנות מדיין בבועלו קבל עם ועדה את כזבי בת צור המדיינית, ורבים מהעם נהו אחריו.
הלך הרוח הציבורי היה זנות, זמרי בן סלוא שהיה נשיא שבט שמעון זורם עם הלך הרוח הציבורי, עם אהדת הציבור ולא זו בלבד שלא הניא אותם מחלטוא בחטאי הזנות, אלא שהשתתף בו גם הוא.
הדבר הכי לא פופוליסטי הוא להניא את לב העם ממה שהעם רוצה לעשות, וזמרי חשב על אהדת הציבור אז הוא זרם איתם, ומהל זרמתו בזרימתם.
שלוש פעמים, אומרים חז”ל, נתעלמה הלכה ממשה – היינו, כמנהיג הגיע לשוקת שבורה ולא ידע מה לעשות. אחת הפעמים הללו הייתה זנות מדיין, שראש חץ ההוללות היה נשיא שבט שמעון, ומשה לא יודע כיצד להגיב.
מנגד, ניצב לו פנחס, ופנחס לא מתבלבל הוא ניגש בקנאותו הגדולה ועושה לדבר סוף – לא נתעלמה מאיתו ההלכה. פנחס הכהן שהיה נכדו של אהרון אחד משני מנהיגי האומה, שלכאורה, יש לו שאיפות פוליטיות ולפי הגירסה המקובלת לפוליטיקה, עליו לזכות באהדת הציבור על מנת שיירש את סבו בבוא היום, עליו לזרום עם הציבור.
אבל פנחס לא זרם, כנגד הלך הרוח הציבורי, כנגד אופנת הזימה המקובלת שלח פנחס ידו בזמרי בן סלוא ועצר את טרפת הזימה – פנחס עושה את המעשה הכי לא פופוליסטי, הוא הולך נגד האהדה הציבורית ומשבית את שמחת ההוללות.
ייתכן מאוד שזה צעד שאף יועץ תקשורת לא היה מציע לפנחס, אך אותו זה לא עניין – הוא חשב על טובת הציבור ובטחונו, במקרה הזה ביטחון מוסרי, ולשם כך יצא חוצץ נגד הקו האופנתי.
זו מנהיגות אמת, לדעת לעמוד כנגד הזרם ולהיות אי בזרם – לדעת לעמוד בשער ולהתריע בעת צרה, לא לומר לציבור את מה שהוא רוצה לשמוע אלא את מה שהוא צריך.
שלי, אהוד, ציפי, שאול ויאיר – החמישייה הפותחת של נבחרת קוראי התגר על ראש ממשלת ישראל, כולם נגועי זהמת הפופוליזם ומבקשים להשמיע לציבור את מה שהוא רוצה לשמוע.
שלי, תדבר על צדק חברתי – מושג שאף אחד לא בודק מה מאחוריו.
אהוד וציפי, ידברו על הפריחה והשגשוג שהיו בתקופתם ויבקשו לעורר כיסופים של געגוע – הכיסוי היחידי שיש לכך הוא הכיסוי שהם מבקשים לשים על עיני הציבור.
שאול ויאיר, יבקשו לנסח איזשהו מסר, גם אם עמום ולא ברור אך גם כן מסר, מסר של עמימות – אך דומה שהדרך היחידה שיאירו היא דרוך השאול והנשייה.
לעומתם, עומד לו ראש הממשלה בנימין נתניהו, שלא מדבר פופוליסיטית, שלא מחפש את האהדה הזולה של הציבור – הוא מחפש את טובתו!
העם בישראל אינו טיפש, העם בישראל יודע את מנהיגיו ויודע גם מנגד את פופוליסטיו – העם יבחר נכון, והמחנה הלאומי יצהל בקול שאון!
22/1/2013, יום הדין.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
