בחירות עכשיו

תיאטרון האבסורד
23 חברי הכנסת של “קדימה”,  שקידמו בתשואות רמות את מינויו של מנהיגם החדש, שאול מופז, כיו”ר האופוזיציה (במקומה של ציפי לבני, שנעדרה מישיבת הפגרא של הכנסת יחד עם נחמן שי, רוברט טיבייב וגדעון עזרא) –  ידעו בסתר לבם, שאינם מייצגים עוד את קהל בוחריהם הוותיק, והמנדט שקיבלו ב-10 בפברואר 2009, פג תוקפו זה מכבר, ואילו נערכו הבחירות כיום, רובם היו נפלטים מהכנסת. (סקר “ידיעות אחרונות”, מינה צמח קבע 12 מנדטים ל”קדימה” בראשותו של מופז, ויש הטוענים שגם מספר זה הוא מוגזם). עובדה היא, שמתוך 74 אלף שנרשמו כחברי התנועה פחות מ-40 אלף טרחו להצביע – בחלקם הלא קטן  מכפרים ערביים באמצעות “קבלני קולות”, ובוודאי, שאינם נמנים על הגרעין המוצק של מתפקדי “קדימה” הוותיקים. ואף על פי כן, החליטו הכול להמשיך בהצגה, כאילו אין מדובר בבחירות פנימיות במפלגה הבנויה על “פליטי מפלגות”, ללא רעיון אידיאולוגי מאחד, ההולכת  ו מ ת א ד ה לעין השמש…ובדומה ל”תיאטרון האבסורד” ההצגה נמשכת מחוץ לכל סדר או הרמוניה מקובלת. הדימויים על הבמה אינם מחקים את המציאות אלא יוצרים דימוי תיאטרוני שקיים אך ורק על הבמה…וכשמופז מכריז “הערב הזה מסמל את התגבשותה של החלופה השלטונית, החלופה הערכית וחלופת הדרך לממשלה הכושלת והרעה של בנימין נתניהו”, כל חברי הסיעה מוחאים כף…ומופז נסחף בשטף התלהבותו ומכריז: “מהערב הזה יוצאת קדימה אחת – קדימה שהיא המפלגה הגדולה בכנסת, מובילת האופוזיציה ומחדשת התקווה של רוב רובם של אזרחי ישראל לדרך האחרת”, והתשואות מחרישות אוזניים.

מדי פעם שמופז נדחק אל השוליים הפוליטיים במפלגתו, הוא מחפש מקלט בתנועה היריבה. בשבועות הראשונים של פרישתו של שרון,  הבטיח מופז, שהוא לעולם לא ייטוש את הליכוד, “אף כי הוצע לו ב”קדימה” להיות סגן ראש הממשלה ושר הביטחון, “כי החבירה של שרון לשורה של אנשי שמאל התומכים בהסכמי אוסלו ובחזרה לקווי 67′ עלולה לגרור אותו למחוזות מסוכנים ביותר מבחינה מדינית וביטחונית…”
ימים ספורים אחרי פרסום סקרים,  שחזו לו תבוסה במאבק על ראשות  הליכוד, הוא נמלט כל עוד רוחו מהחלון האחורי של ה”ליכוד”  לשורות “קדימה” בנימוק,  ש“תנועת הליכוד פנתה לימין הקיצוני של המפה הפוליטית, וזו לא דרכי…”.  ביחס לביקורת על אמינותו, אמר כי “איני רואה שום בעיה ושום סוגיה בנושא אמינות”. (הוא צודק, ממתי האמינות מהווה נתון נדרש במגרש הפוליטי ?).
וכתב על כך ישראל הראל ב- 12.11.2009 ב”הארץ” (חזון שאול): “…רק בישראל יכול רמטכ”ל שכשל, מוסרית ומבצעית, במלחמת טרור ארוכה,  ושר ביטחון חסר אונים (שניבא שההתנתקות תביא קץ לקסאמים, ולאחר מכן התמודד בהצלחה כה מרשימה עם אלפי טילי השקט והשלווה ששוגרו אל תושבי הנגב) להתקבל ברצינות ולא כאוונטוריסט פוליטי;  רק בישראל יכול פוליטיקאי שהונה את מפלגתו ובוחריו (“הליכוד הוא הבית”) להגיע קרוב לצמרת של מפלגה מרכזית אחרת ולטעון לכתר ראש הממשלה …”

דור הולך מעליש – היורש בא
בסתר לבו רואה עצמו שאול מופז כיורשו בפועל של אריק שרון.  ב-24 באוקטובר 2005, בפגישה מצומצמת, שבה נטלתי חלק עם 9 חברי מרכז “חטיבת המייסדים” בליכוד, שזימן מופז בתוקף תפקידו כשר ביטחון, הוא אף מתח ביקורת קטלנית על  אריק שרון:

“שתי טעויות חמורות עשה שרון בנושא הנסיגה החד צדדית”,  הצהיר:  האחת, – שהסכים למשאל בקרב מתפקדי הליכוד , תוך התחייבות לכבד את תוצאותיו, והשנייה – שלא שעה לתוצאות המשאל ולא כיבד את הבטחתו למלא אחריה…מלכתחילה”, הדגיש, “התנגדתי למשאל הזה.  הוא היה מיותר ואת דעתי זו לא שיניתי ולא הסתרתי.  ישראל היא מדינה דמוקרטית,  החלטות הממשלה כפופות לאישור הכנסת בלבד ולא לאישורם של מתפקדי מפלגת השלטון. אולם למן הרגע שראש הממשלה החליט על עריכת משאל כזה והצהיר פומבית שיקבל את הכרעתו – לא הייתה עוד ברירה, לדעתי,  אלא לעמוד בהבטחתו. אמרתי זאת גם לשרון, והוא מודע לכך היום…”.
בתשובה לדברי הביקורת הבוטים שהועלו נגדו מצד המשתתפים,  על תמיכתו בהתנתקות החד צדדית ובעקירת אלפי מתיישבים יהודים מנחלותיהם  (“אתה תיזכר לדיראון כאיש המרכזי שעקר בפועל את גוש קטיף על אלפי מתיישביו היהודים”, הטיח בפניו, ז’ק לוי). “אתנגד בכל תוקף לנסיגות חד צדדיות נוספות”, הכריז שר הביטחון, מופז:  “לא יהיו עוד נסיגות חד צדדיות דוגמת זו של גוש קטיף.  ישראל תשמור על שלמות גושי ההתיישבות הגדולים ביהודה ובשומרון ותפעל לחיזוקם – וזה כולל את אריאל ואת בנותיה.  לא ייעקרו יישובים בלתי חוקיים שנבנו בשטח עד שנת  2003  וגם כאלה שנבנו לאחר מכן, לא יפונו בעתיד הקרוב. זכותנו לרצף טריטוריאל בין מעלה אדומים לירושלים …והדברים אמורים גם לגבי בקעת הירדן.  אם הנושא יעלה על הפרק, אתנגד לכך בכל תוקף.ובכל פורום. שינויים בשטח  – הוסיף –  ייתכנו רק בעקבות משא ומתן על הסדר הקבע, אולם בכל הסכם סופי עם הפלשתינאים חייבים יהיו להתקיים שלושה תנאים בסיסיים:
•      מדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי מוחלט.

•      גבולות קבועים ומוכרים בני הגנה.

•      סיום מוצהר של הסכסוך בינינו לבין הפלשתינאים.

לאיזו מהתוכניות המדיניות של מופז עלינו להאמין. התשובה היא: גם לא לאחת מהן.
כולן נרקמו על אותו הרקע: מאבק ההישרדות של הוגיהן.

ההיחלצות מתיאטרון האבסורד הקדמת הבחירות
לפני 29 שנה, ב-28 באוגוסט 1983, במהלך ישיבת הממשלה, הודיע לפתע מנחם בגין כי אינו יכול עוד להמשיך בתפקידו כראש הממשלה. שני המועמדים העיקריים לתפקיד זה היו שמיר ודוד לוי. לוי הכריז לעבר בגין,  “יש לך יורש!”, והתכוון, כמובן, לעצמו.  שמיר ניסה לנהל משא ומתן עם לוי והציע לו תפקיד של סגן ראש הממשלה עם סמכויות מורחבות, אך זה העדיף את ההתמודדות על תפקיד ראש המפלגה וראש הממשלה במרכז הליכוד.
שמיר זכה בהתמודדות במרכז המפלגה ב-59% מן הקולות, והנשיא חיים הרצוג הטיל עליו את הרכבת הממשלה החדשה. ב-10 באוקטובר 1983 היה לראש הממשלה השביעי של מדינת ישראל.

לאבסורד הגיון מיוחד משלו, הוא מתקומם כנגד הלוגיקה – תורת ההגיון, ויוצר מציאות גרוטסקית ומעוותת: הדמויות קבועות, בלתי משתנות. תגובותיהן מכאניות ואינן פסיכולוגיות  (מה שהופך אותן לדמויות קומיות).  כל עוד יימשך מצב הביניים של טרום הבחירות, “קדימה”, בראשותו של מופז, תמשיך לכרכר בחלל ההזוי  של תיאטרון האבסורד. הדרך היחידה להחזירה לעולם המציאות היא בהקדמת הבחירות, כש”קדימה” ומנהיגה החדש (שאינו אלא חיקוי מתקדם של מי שהתיימר להיות יורשו של מנחם בגין) ישובו וישובצו במערכת המדינית בממדיהם האמיתיים.