איבדה את ההגמוניה

הוצאתה לאור של הביוגרפיה בגין שנכתבה על ידי אבי שילון זכתה ביום שישי האחרון לביקורת על ידי ח”כ לשעבר שולמית אלוני בידיעות אחרונות (“דמגוג ומגוג”, מוסף 7 לילות, מדור ספרות, 04.01.2008). בחינת הביקורת מעלה כי היא לוקה בתפיסה חד ממדית, שגויה, לא עניינית ובמידה רבה אף נקמנית.

הכותרת בה בוחרת אלוני – “דמגוג ומגוג” – מראה שהיא סימנה את המטרה מראש ועתה היא צריכה להצדיק את ביקורתה. טענתה הראשונית היא שלא נשמע בספר קולו של בגין בכיכרות אשר שימש מקום להסתתו את המוני העם הפשוט כנגד מפא”י והקיבוצים. ואולם, גב’ אלוני בוחרת להתעלם ממה שהוביל את אותם פשוטי העם, להם היא בזה, לחוש שנאה וניכור כלפי אותו שלטון מפא”י. היא לא מציינת את יחס הפטרונות, השנאה ומדיניות האפליה כלפי אותם אלו שבגין הכניס אל הזרם המרכזי בכלל תחומי החיים משעה שהנהיג בארץ שוויון חברתי. יש לזכור כי אלוני וחבריה הנהיגו בדיוק מדיניות הפוכה לזו של בגין אך את הפרט החשוב הזה היא בוחרת להעלים. היא מביאה כדוגמא את בחירות 1981 בהן הוביל בגין, לכאורה, המון אלים ופרוע כנגד שמעון פרס ומפלגת העבודה אולם היא איננה מציינת את העובדה לפיה מפלגת העבודה הובילה מדיניות התגרות ועלבון קונסיסטנטיות כנגד בגין, הליכוד ועדות המזרח הרבה לפני מערכת הבחירות ובמהלכן. לא רק אמרתו של דודו טופז על “הצ’ח’צחים” זכורה מאותה מערכת בחירות אלא גם אמרתו של מוטה גור – מועמד “המערך” לכנסת – שהפטיר כלפי תומכי ליכוד מן עדות המזרח : “נדפוק אתכם כמו שדפקנו את הערבים”.

אלי חזן בהרצאה על מנחם בגין במלאת 20 שנה למותו – לצפייה בהרצאה לחצו כאן 

זאת ועוד, גב’ אלוני מזלזלת בהתפארותו של בגין בכך שמנע מלחמת אחים. לטענתה הוא הוביל מדיניות הסתה פרועה כנגד יריבים פוליטיים. ואולם, היא שוכחת שמדיניות ההסתה הייתה הדדית וכי היה זה בגין שסבל בכל ימי ישיבתו באופוזיציה מהסתה, לעג וקלס מקרב חבריה של אלוני עצמה. למשל : בן גוריון השווה לא פעם את בגין להיטלר. מלבד זאת, היא נוטה להדחיק את העובדה שבזמן שבן גוריון הוביל את מדיניות “הסזון”, את הפצצת אלטלנה ואת הרחקתם של אנשי האצ”ל מהזיכרון הלאומי הקולקטיבי – בגין הוביל מדיניות אחראית ואמיצה שמנעה את פריצתה של מלחמת האחים היהודית בארץ החדשה. זוהי עובדה ואין בלתה.

במהלך ביקורתה יוצרת הגב’ אלוני הנגדה בין ז’בוטינסקי לבגין ומבקשת להביא לידי מסקנה שלמרות שבגין העריץ את ז’בוטינסקי, הוא במידה רבה האמין בעקרונות מנוגדים לו וכי שניהם היו בעצם שני הפכים. ז’בוטינסקי היה ליבראל, חילוני, הומניסט בעוד בגין היה איש דת חשוך. ואולם, אלוני מתעלמת מכך שגם ז’בוטינסקי וגם בגין היו ציונים לאומיים וכי בגין בעצמו היה דמוקרט למופת, שמרן – ליבראל שהאמין בצורך לסיים את הממשל הצבאי על ערביי הארץ ולאחר מלחמת ששת הימים ביקש להעניק אזרחות לערביי יש”ע – הכל ברוחו של ז’בוטינסקי.

נראה כי הביקורת הזו של הגב’ אלוני מבטאת ביתר שאת את אכזבתה משראתה במהלך 30 השנים האחרונות כיצד ערכיה החילוניים –  סוציאליסטיים – יורדים שאולה בעוד ערכיו השמרניים ליבראליים – רב תרבותיים של בגין הופכים למקובלים הרבה יותר על ידי החברה בארץ ואף ממשלות השמאל מיישמות חלק מהאידיאולוגיה שלו.

בואו לא ניתן לגב’ אלוני להתבלבל בעובדות : בגין הוביל מדיניות של שוויון חברתי, שינה את פני הכלכלה, חתם על הסכם שלום עם הגדולה במדינות ערב והוביל מדיניות הרתעה מול הטרור הערבי – את כל זה הגב’ אלוני וחבריה לא עשו. אם כן, ביקורתה על בגין עצמו ולאחר הבעת עמדותיה הפוסט ציוניות, אכן מוכיחים כי היא איבדה את ההגמוניה.