ביקורת ספר. שמואל טרייסטר על הרצל אמר מאת יואב אבני
הבסיס הסיפורי לספרו של חוזה המדינה, “אלטנוילנד” הוא שני חברים שיוצאים למסע בארץ הקודש, עוברים בתחנות שונות בארץ וחוזים בפלאותיה של הארץ. אבני בספרו מציג לכך תמונת מראה, כאשר שני חברים שזה עתה השתחררו מצה”ל, יוצאים למסע בארץ הקודש של שנת 2005, אילו מדינת ישראל הוקמה, אבל – באוגנדה.
ב-2005, מדינת ישראל של אבני דומה מאוד למדינת ישראל שלנו. זוהי מדינה מוקפת אויבים- הממבו-ג’מבואים. חלקם נמצאים בשליטת ישראל, אך מדינת ישראל החליטה על מעשה חד צדדי- התנתקות מהרצועה שבה הם חיים. יש לכך מתנגדים, בראשם תושבי הרצועה הישראלים שאינם רוצים לאבד את בתיהם. על הרקע הזה יוצאים כפיר וארי, שני חיילים משוחררים טריים, לטיול הגדול של אחרי הצבא- בפלסטין.
אולי זו תגובה טבעית למי שנחשף להיסטוריה אלטרנטיבית, אבל מהרגע הראשון משהו לא הרגיש כשורה. כפיר וארי אמנם הגיעו מתל-אביב דאוגנדה לפלסטין לא סתם. יש איזושהי זיקה שמשכה אותם לטייל בארץ הקודש, מעבר להשקת סוכריות הפז-עם-ראש-של-דוד-המלך-ובטעם-חלב-ודבש שארי נדרש לעשות עבור החברה של אבא שלו. אך כשהם מטיילים באל-ח’ליל (“הברון”), באריחא ובצפד, הם מגיעים לשם מבלי לדעת דבר על ההיסטוריה העמוקה שמחברת דווקא אותם למקומות הללו. דווקא מדריך הטיולים הפלסטיני, מוחסיין, הוא זה שמספר להם שפעם היו כאן יהוד.
אמנם לא הייתה שואה (אבני לא מספק יותר מדי הסבר לאיך זה לא קרה), אבל אחת התוצאות הכואבות ביותר להקמת מדינת ישראל בלב הסהרה, היא שאין בה דתיים. המדינה הוקמה ללא נשמה- במקום לא לה, והדתיים הרגישו בכך ופשוט לא באו. הם נשארו בפלסטין ובאירופה. הדתיים בעולמו של אבני מכונים כולם “חסידים”. אין חרדים, אין ציונים-דתיים, אין ליטאים- כולם חסידים (למרות שאי אפשר לטעון שהציונות הדתית של היום היא תוצאה של הקמת המדינה). הניתוק של מדינת ישראל מדתיֵיהָ מוביל גם לניתוק ממורשתה. כפיר וארי מגלים חוסר ידע מוחלט בכל הקשור ליהדות. הם אינם יודעים דבר על המסורת היהודית וגם לא על ההיסטוריה היהודית. אפשר היה להציע שזו הסיבה לכך שכל הדתיים מכונים ‘חסידים’- כפיר וארי פשוט לא יודעים להבדיל בין הגוונים השונים, אך גם אבני מתאר אותם כמיש-מש של ברסלב עם חב”ד וגור. תיאורו הלא-מדויק להפליא של תפילות וארוחות ראש השנה ברובע היהודי בירושלים, כאשר התארחו בבית ה’כהן הגדול’ הוא הרבה יותר גרוע מגובל בתחקיר-לקראת-ספר רשלני. הנה כמה קטעים שצרמו לי במיוחד:
בתפילת ערבית של ערב ראש השנה, ישנה התרחשות בבית הכנסת הגדול-
“למטה המשיך הכהן הגדול בתפילת ערב ראש השנה, מגונן על ספר התורה בגופו השחוח, המכוסה טלית, אך שתי קומות מעליו געשה עזרת הנשים,וכפיר וארי נדחקו קדימה כדי לעקוב אחר המתרחש… הכהן הגדול חש שמשהו אינו כשורה. צאן מרעיתו נזקק לכלב רועים, והוא שלח בהם “אמן!” רועם. כפוף ומכונס בעצמו המשיך בתפילה, אך להרף עין הסיט את הטלית לאחור והביט מעלה, אל עזרת הנשים. אבני החושן על חזהו הציצו אף הן…”
למי שאינו מצוי בעולמה של תפילה, הנה הסבר למה לא בסדר כאן- מעבר לעובדה שמוסד הכהן הגדול איננו רלוונטי טרם ביאת המשיח, בוודאי ובוודאי שלא לקהילה הדתית הלא-ציונית (אבל ניחא), תיאור תפילת ערב ראש השנה מלאה באי דיוקים. בערב ראש השנה לא מוציאים ספר תורה ולא קוראים ממנו. התפילה גם איננה מורכבת מאמירת “אמן”, ולמעשה, המילה “אמן” לעולם איננה נאמרת על ידי שליח הציבור שמוביל את התפילה, לא בראש השנה ולא ביום אחר. סצינה כזאת אולי מתאימה לסרט בורקס בכיכובו של יהודה ברקן, אבל לא לתיאור אותנטי של תפילה אמיתית בספר שאמור לקחת את עצמו ברצינות.
אי דיוקים נוספים הם שיבוץ מנהג ה”תשליך” באמצע תפילת שחרית (התשליך נאמר בצהריים, לאחר תפילת מנחה) וקיום “סעודה שלישית” בצהרי היום השני של החג- סעודה שלישית קיימת אך ורק בשבת. תטענו שאולי היום השני של החג חל בשבת- אבל גם זה לא יכול להיות, כיוון שלפי לוח השנה העברי, יומו השני של ראש השנה לעולם לא יחול בשבת.
הקצף שלי על אי-דיוקיו של אבני אינם הוצאת עצבים בעלמא. הניתוק בין עולם הרוח והמסורת היהודית לבין מדינת ישראל מביאים את כפיר וארי לשאול בתמיהה “מי זה אברהם אבינו?” כשהמדריך הערבי מספר להם על מערת המכפלה- זה קורה בעולם שבו מדינת ישראל היא באוגנדה. אך למעשה, באי-דיוקיו, מעיד לנו אבני שהניתוק הזה קיים גם היום, אם כי במידה פחותה. “ביקשנו לגדל דור של אפיקורסים, וגידלנו דור של בורים ועמי ארצות” אמר ברל כצנלסון, וזה בעולם שבו מדינת ישראל הוקמה בבית. לא מספיק שהמדינה היהודית תהיה בארץ ישראל ולא באוגנדה, צריך שהיהדות תהיה חלק ממנה. התוצאה של הקמת מדינת ישראל באוגנדה, על פי הספר, לא הייתה העתקת הפרוייקט הציוני לאפריקה בלבד, אלא פיצול העם היהודי, ומהעמוד הראשון שבספר, אבני מצליח להעביר את התחושה שזה פשוט לא זה. בלי ירושלים, יריחו, חברון, בית לחם, שילה וצפת- לתל אביב פשוט אין אתוס מכונן- מסר חשוב גם לעולם שלנו.
העלילה עצמה אמנם קצת הזויה ומופרעת, אך מרתקת וכתובה בצורה משעשעת ומצחיקה, ומהרגע ששני החברים מתחילים את מסעם בארץ הקודש, קשה להניח את הספר. ספרו של אבני רווי בסמליות ובמסרים סמויים. סימן קבוע אצלי לזהות ספר טוב (או שיעור טוב, או שיחה טובה, וכן הלאה), הוא שהוא מצליח לעורר מחשבה. “הרצל אמר” בהחלט מצליח לענות על הקריטריון הזה, כמעט עד כדי כך שאני מוכן לסלוח על הרשלנות בתחקיר על השבט הנידח שנקרא “העם היהודי”. כמעט. אתם מוזמנים לקרוא ולשפוט בעצמכם.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
