טראמפ נותן עבודה – זה לא אוסלו, זה חוזה

פחות שירי שלום, יותר פטיש ומדד; חוזה עם סעיפים — ואם לא יסכימו, נחזור למלחמה.

חברים, תשכחו מאוסלו. טראמפ בא וכתב לנו חוזה. לא “שירי שלום” ולא “ניסי ניסים” – טקסט עם סעיפים, מספרים, ולוח זמנים. כמו קבלן שחותם: 72 שעות – החטופים חוזרים, עזה מתפרקת מטרור, ומתחילים לשפץ את השכונה. סוף־סוף תוכנית שלא נראית כאילו יצאה מהאגף לפואטיקה במשרד החוץ.

בואו נזכר: באוסלו חילקנו לפלשתינים 20 אלף רובי קלצ’ניקוב – והם “החזירו” לנו אינתיפאדה. היום? המטרה היא לאסוף את הכלים האלה, עם כל המנהרות, המפעלים והצעצועים. אז קיבלנו משטרה פלסטינית עם תעודות כבוד, שהפכה לסניף זיכיון של חמאס. עכשיו? צה"ל נשאר הבוס עד שיוכח אחרת.

והקטע של 72 שעות? זה גאוני. תחשבו: אצלנו עוד לא מספיקים לפתוח קבוצת ווטסאפ בקבינט וכבר עברו 72 שעות. טראמפ בא ואומר – נגמרו הסחבת והפינג־פונג. או שמחזירים חטופים, או שממשיכים להילחם. נקי, חד, בלי בלבולי מוח.

נכון, יש סעיפים שנשמעים חמוצים: חנינות למחבלים, שחרור אלפי עצורים, אפילו ניהול בינלאומי זמני. לא נשמע סקסי. אבל בואו – אחרי ה־7.10 כולנו למדנו ששלום לא עושים עם פרחים, אלא עם פירוז. אם המחיר של לפרק את עזה מנשק זה כמה אסירים – נו באמת, עדיף מאשר לראות שוב קסאמים על שדרות.

וההשוואה לאוסלו? מצחיקה. אז – ישראל נאיבית, מוקפת אויבים, עם מאה אלף מתיישבים ביו"ש. היום – חצי מיליון יהודים ביהודה ושומרון, סוריה מרוסקת, לבנון מפורקת, ואנחנו כבר לא ילדים ששרים “שלום חבר” בדרך להלוויה. אנחנו דור אחרי, עם כוויות אמיתיות ובלי פנטזיות.

אז כל הצקצקנים שצועקים “חוזרים לקונספציה”? תודה, באמת. אבל ההבדל פשוט: שם זה היה אוסלו עם כנפיים ורודות. כאן זה טראמפ עם קסדה ופטיש.

ולכל ה“פרשנים” שעד לפני שבוע קבעו שישראל מבודדת, הכלכלה מתרסקת, הבחירות מתבטלות ונתניהו גמור – תזכירו להם: הם גם היו בטוחים שדוד זיני לא יהיה ראש שב"כ. איך נאמר בעממיות? לא הייתי קונה מהם חומוס.

אז יאללה, אם יש הזדמנות לתוכנית שלא חיה בעננים אלא ברצפה – ניקח אותה. ואם לא? לפחות קיבלנו סוף סוף מסמך שאפשר לקרוא בלי להירדם.