בני גנץ: האיש ששמר על כולם — ונשאר לבד

גנץ נתן גב לניסנקורן, שמר על איזנקוט, החזיק את טרופר וגינזבורג — אבל פעם אחר פעם, דווקא האנשים הקרובים אליו ביותר היו הראשונים לנטוש כשהסקרים נחלשו.

בני גנץ ומחנה הנוטשים: כך הפך האיש שנתן גב לכולם למי שנשאר לבד

מאז שנכנס לפוליטיקה והקים את בני גנץ את כחול לבן, חוזר סביבו שוב ושוב אותו דפוס פוליטי:

גנץ נותן גיבוי, שומר על השותפים שלו גם במחיר אישי ופוליטי — ובסוף נשאר כמעט תמיד לבד.

זו כבר לא אפיזודה.זו שיטה.

במרכז־שמאל הישראלי אין באמת נאמנות למנהיג.

יש נאמנות זמנית — עד שהסקרים יורדים או שמופיעה “התקווה הלבנה” הבאה.

גנץ הלך עד הסוף בשביל ניסנקורן — וננטש

אחת הדוגמאות הבולטות הייתה סביב אבי ניסנקורן.

במהלך ממשלת האחדות עם בנימין נתניהו, נתניהו דרש להחליף את ניסנקורן במשרד המשפטים. מבחינת נתניהו, ניסנקורן היה מוקד העימות מול הממשלה.

גנץ יכול היה להתפשר.

יכול היה להציל את הקואליציה.

אבל הוא בחר לשמור על האיש שלו.

הוא נתן לניסנקורן גיבוי מוחלט, גם במחיר פירוק הממשלה.

בסוף הממשלה נפלה — והראשון שעזב את גנץ היה דווקא ניסנקורן.

הנדל והאוזר מנעו מגנץ ממשלה — ואז ישבו עם רע״ם

גם הסיפור של יועז הנדל ו־צבי האוזר הפך לסמל.

בזמן אמת הם מנעו הקמת ממשלה בראשות גנץ, בטענה שלא יסכימו למהלך הנשען על הרשימה המשותפת.

הם הציגו את עצמם כאנשים עם “קווים אדומים”.

אבל זמן קצר לאחר מכן, אותם אנשים עצמם היו חלק מממשלה שנשענה על מנסור עבאס ורע״ם.

כלומר: כשהיה מדובר בגנץ — היו עקרונות.

כשהיה מדובר בהישרדות פוליטית — פתאום הכול נהיה גמיש יותר.

גנץ שמר על איזנקוט — ואיזנקוט הפך ליורש

הסיפור עם גדי איזנקוט אולי החריף מכולם.

איזנקוט הגיע כשותף מלא להקמת המחנה הממלכתי.

גנץ נתן לו מעמד של מספר 2, כוח והשפעה אמיתית.

במהלך מלחמת חרבות ברזל, כאשר עלתה האפשרות להרחיב את קבינט המלחמה, גנץ היה יכול להכניס את גדעון סער ולשמור על שלמות הגוש הפוליטי.

הוא גם היה יכול להסיר את הווטו על כניסת אביגדור ליברמן.

אבל בתוך המערכת הפוליטית נטען כי איזנקוט התנגד למהלך, בין היתר בשל החשבון הפוליטי והאישי מול ליברמן והחשש מחיזוק סער.

גנץ שוב בחר לשמור על השותף שלו.

התוצאה:

סער התרחק.

המחנה הממלכתי החל להתפורר.

ליברמן נשאר בחוץ.

ואז, בדיוק כמו בפרשת ניסנקורן — גם איזנקוט עזב.

פתאום הוא הפך ל”תקווה החדשה” של המרכז־שמאל.

אותם גורמים שקידמו את גנץ, התחילו לדבר על איזנקוט כעל המנהיג הבא.

השיא: טרופר וגינזבורג

אבל השבר הגדול ביותר אולי הגיע דווקא מהמעגל הכי קרוב.

חילי טרופר ו־איתן גינזבורג לא היו עוד שותפים פוליטיים זמניים.

אלה היו אנשי האמון של גנץ.

גנץ נתן להם גב לאורך שנים.

שמר עליהם פוליטית גם בתקופות קשות.

גינזבורג אפילו המשיך לקבל מגנץ תפקיד ופרנסה במסגרת המפלגה גם כשלא היה בכנסת.

אבל ברגע שהמפלגה נחלשה — גם הם עזבו.

ופה כבר קשה להסביר את זה רק כפוליטיקה.

כי אפשר לחלוק.

אפשר לחשוב שצריך שינוי.

אבל יש גם דרך לעשות דברים.

לא מעט אנשים במערכת הפוליטית ראו במהלך הזה התנהלות קטנה ולא בוגרת — במיוחד כלפי אדם ששמר על אנשיו לאורך כל הדרך.

במרכז־שמאל אין מנהיג — יש מוצר מתחלף

הסיפור של גנץ חושף אולי את הבעיה העמוקה ביותר של מחנה המרכז־שמאל בישראל.

המנהיג שם הוא לא עוגן אידיאולוגי.

הוא מוצר פוליטי זמני.

כל עוד הוא מביא מנדטים — כולם סביבו.

ברגע שהסקרים יורדים — מתחיל החיפוש אחרי הכוכב הבא.

כך עברו מגנץ ללפיד.

מלפיד לבנט.

מבנט לאיזנקוט.

ומאיזנקוט — כנראה כבר מחפשים את הדבר הבא.

ובסוף, האיש שנתן הכי הרבה גיבוי לשותפים שלו, נשאר שוב לבד.