הפחד בשמאל, הפיצול בימין: כולם רצים למרכז הכובד החדש
בשמאל דוחפים בכוח לאיחודים סביב בנט ולפיד, בימין כבר מתארגנת “ליכוד ב׳” של ארדן, כחלון ואדלשטיין — ובינתיים נתניהו נשאר הציר שסביבו כולם מסתובבים.
המערכת הפוליטית מתחילה להיכנס למצב בחירות, ואפשר כבר לזהות את שני התהליכים המרכזיים שמתרחשים במקביל: בשמאל ובמרכז־שמאל מפעילים לחץ אדיר לאיחודים, בימין מתחילים לראות שוב ניסיונות לפצל את מחנה נתניהו ולבנות אלטרנטיבה מימין לליכוד.
בשמאל: איחוד מתוך פחד הישרדותי
במחנה השמאל־מרכז כבר לא מדברים על אידיאולוגיה — מדברים על הישרדות. הלחץ שמופעל מאחורי הקלעים על המפלגות להתאחד סביב מסגרות של בנט־לפיד הולך וגובר. יאיר גולן כבר לא מסתיר את הכיוון ומציב לגדי איזנקוט אולטימטום פוליטי: או שאתה הולך עם בנט, או שאתה איתי. במקביל, הקולות שקוראים לבני גנץ בכלל לא להתמודד מתחזקים, מתוך הבנה שכל ריצה נפרדת שוברת את הגוש ומקטינה את הסיכוי להחלפת נתניהו.
האירוניה היא שמי שבמשך שנים דיבר על “פלורליזם”, “ריבוי דעות” ו”דמוקרטיה פנימית”, מגלה פתאום חוסר סבלנות מוחלט לכל מי שלא מתיישר תחת מועמד מוסכם. בשמאל מבינים שהציבור כבר לא קונה עשר מפלגות עם אותם מסרים בדיוק, ולכן מתחיל תהליך של בליעת מפלגות קטנות לתוך גושים גדולים — גם אם זה נעשה בכפייה פוליטית כמעט מוחלטת.
בימין: דור ג׳ של “רק לא ביבי”
מנגד, בימין מתפתח תהליך אחר לחלוטין. לא איחוד — אלא פיצול. זה כבר לא הדור הראשון של סער ובנט, ואפילו לא הדור השני של ליברמן. עכשיו מתארגן הדור השלישי של אנשי הימין שרוצים להחליף את נתניהו מתוך המחנה הלאומי עצמו.
בראש ההתארגנות הזו עומד גלעד ארדן. אחרי שנים בזירה הבינלאומית, ארדן מבין היטב את המצב בתוך הליכוד. בבדיקות פנימיות שנעשו סביבו התברר לו כי הסיכוי שלו להיכנס לחמישייה הפותחת בליכוד נמוך מאוד, ואפילו מיקום סביב המקום ה־15 אינו תסריט שמלהיב אותו. מבחינתו, להיות “עוד ח״כ בליכוד” זה לא יעד — ולכן מתחיל להיבנות רעיון “ליכוד ב׳”.
סביב הרעיון הזה מתחילים להצטופף שמות מוכרים כמו משה כחלון ויולי אדלשטיין, שמבינים שגם הם מתקשים לייצר כיום כוח עצמאי בתוך הליכוד של נתניהו. המטרה ברורה: לייצר בית לימני־ממלכתי שינסה למשוך מצביעי ליכוד מאוכזבים, בלי להצטייר כשמאל.
אבל הבעיה של המחנה הזה היא שבימין כבר אין ואקום. מימין לליכוד כבר עומדים בן גביר, סמוטריץ’, פייגלין, ואולי גם דמויות ביטחוניות כמו עופר וינטר. כל אחד מהם מושך קהל אחר, אג’נדה אחרת ואגו אחר. בעוד שבשמאל עובדים על איחוד כפוי, בימין האגו, המחנות והשאיפות האישיות מייצרים עוד ועוד פיצולים.
ובסוף, בתוך כל הכאוס הזה, יש אדם אחד שכל המערכת עדיין מסתובבת סביבו — בנימין נתניהו. כי אם נתניהו לא היה רלוונטי, אף אחד לא היה בונה “רק לא ביבי” משמאל או “ליכוד ב׳” מימין.
