האמת המטרידה: נתניהו זכה בהצבעה הפופולרית

דניאל טאובר עם מספר תובנות על מה שבא לאחר הבחירות האחרונות  

כבר למחרת הבחירות ולמשך תקופת המו"מ על הרכבת (או אי הרכבת) ממשלה, קונצנזוס נרקם בנוגע לבחירות וגורלו הפוליטי של ראש הממשלה בנימין נתניהו. לפיו, "כרטיס אדום" ניתן לנתניהו והקואליציה הימנית שלו. העם בחר בממשלת אחדות. עם העברת המנדט ליו"ר כחול ולבן ח"כ בני גנץ לפני זמן קצר, ייתכן שסוף כל סוף, עידן נתניהו הגיע לסיומו. ולמרות כל זאת, נתניהו משקיע את מיטב מאמציו להמשיך להחזיק בשלטון.

לפחות זה המסר ששודר בכותרות הראשיות ופוליטיקאים רבים מהשמאל בראיונות מיד לאחר סגירת הקלפיות.

אבל האמת המטרידה היא שלמרות הכל, התוצאות של שתי הבחירות שנערכו השנה מעידות על כך שהציבור עדין חפץ בכך שבנימין נתניהו ימשיך להוביל את המדינה. אכן, אפשר לומר, שבדומה להילרי קלינטון ב-2016, נתניהו זכה במה שניתן לכנות ה"הצבעה הפופולרית" גם באפריל וגם בספטמבר, למרות שמערכת הבחירות שלנו לא סופרת נתון זה באופן ישיר.

בבחירות באפריל דבר זה היה ברור. אז, גוש המפלגות התומכות בנתניהו זכה ברוב מוחלט של הקולות: 52.67%. כל אזרח שהצביע עבור מפלגות אלו תמך בידיעה בממשלה בראשות נתניהו. (וזאת מספר שלא כולל את מפלגת זהות שהצטפרה לליכוד לאחרונה, מאחר שלא הכריזה על תמיכה בנתניהו באותן בחירות).

ומבחינת מנדטים, גוש נתניהו גם זכה ב-65 מתוך 120.

למרות הניצחון וההתבטאות הברורה של העם בעד ממשלה בראשות נתניהו, יו"ר ישראל ביתינו אביגדור ליברמן בחר לא לכבד את התוצאות. ובמקום, נקט במה שמפלגות קטנות ומנהיגיהם נוהגים במשך שנים והחזיק בהרכבת קואלציה כבת ערובה ודרש יותר ממה שמגיע לו. כשנענה בשלילה לבקשותיו, הלה סירב להצטרף לקואליציה והשליך את המדינה לסיבוב בחירות חדשות.

ובזה, מפלגה בת חמישה מנדטים, שכמעט ולא עבר את אחוז החסימה, ביטל תוצאות בחירות בישראל.

אבל לא התנהגותו של ליברמן, לא העובדה שישראל ביתנו זכה בתמיכה יותר גדולה בבחירות בספטמבר  ואף לא הכישלון להרכיב ממשלה על ידי נתניהו משנים את מה שנתגלה מתוצאות הבחירות האלו לגבי מי הציבור רוצה שיוביל את המדינה.

אפילו בבחירות האחרונות, המפלגות שתמכו פומבית בנתניהו עדין זכו ב-46.35% מן הקולות, לעומת המפלגות שתמכו בבני גנץ שזכו, לכל היותר, ב-45.69%. זאת בהנחה שכל מצביעי הרשימה המשותפת (בערך 10.6% מן הקולות) תומכו בממשלת גנץ (ושאר הגנרלים לצידו).

אך אין להניח זאת. מפלגה אחת מהרשימה המשותפת שמהווה שלוש מנדטים (2.56% מן הקולות) סירבה להמליץ עליו להרכיב ממשלה. ומאז גנץ קיבל את המנדט לנסות להרכיב ממשלה, ברשימה הבהירו שלמרות שיש סיכוי שיצטרפו או יתמכו מבחוץ בקואליציה בראשות גנץ, דבר זה רחוק מוודאות. וכדומה, בסקר במגזר הערבי שנערך לאחרונה על ידי מכון סטאטנט עבור גל"ץ, רק 49% מהנשאלים תומכו בממשלת גנץ (שתכלול ישראל ביתנו) אפילו בלי שמפלגות הערביות תיכנסו לקואליציה. לכן, במציאות יש להניח כי תמיכה בגנץ ושאר הגנרלים לצידו נופלת איפשהו בין כ-35% ו-43% מכלל המצביעים.

גם מבחינת מנדטים, לאחר כל הביטולים וספירה מחדש של הקולות, גוש נתניהו זכה ב-55 כאשר גוש גנץ זכה ב-54, כשמספר הח"כים שמוכנים לצרף לממשלת גנץ, כאמור לעיל, משמעותית  נמוך יותר.

וכאשר לוקחים בחשבון את תוצאות הבחירות באפריל, אפשר להניח כי רוב מצביעי ישראל ביתינו גם היו בוחרים בנתניהו מאשר גנץ, כפי שעשו רק כמה חודשים לפני.

כמובן, המערכת הפוליטית לא מאפשרת ניצחון על בסיס רוב יחסי או אפילו בחירות רן-אוף. רוב מוחלט  של מנדטים נדרש על מנת לשלוט. לכן, על מנת למנוע סיבוב  שלישי יקר ומיותר של בחירות,  נדרש סוג של ממשלת "אחדות".

אבל זאת עניין של יעילות ואינו מהווה דרישת הציבור.

פחות מ-7% מן המצביעים בחרו בישראל ביתנו, המפלגה היחידה שהצהיר על כוונתה לא להמליץ על אף מועמד לראשות הממשלה על מנת להכריח את הקמתו של ממשלה כזו.

לאלץ הקמת ממשלה על בסיס דרישות של מפלגת מיעוט כזו לא יישקף את דרישת הציבור אלא דרישות מפלגה קטנה שמנצלת את חולשתה של המערכת.

כמובן, רצון העם הוא לא הדבר היחיד שחשוב בדמוקרטייה. עם זאת, הוא עדיין אמור להיות המניע המרכזי. אחרת, מה זאת שאנו עושים בבחירות שגובות מחיר כלכלי כבד ומביעה לפילוג וחוסר יציבות?

העובדה שרצון העם – שלפי התוצאות עדין בעד נתניהו – אינו הגורם המרכזי בהרכבת ממשלה, אמורה להיות מקור דאגה לכל אזרח ישראלי שמזהה את עצמו כדמוקרט.

אפילו עבור אלה שמקווים שנתניהו לא ימשיך כראש ממשלה, תהליך שלא משקף את רצון העם ימנע שיח ציבורי לגבי פוליטיקאים ומעשיהם ויוביל להוזלת אמון הציבור במערכת הפוליטית, הליך שכבר מתפתח כלפי רשויות אחרות של המדינה.

ובמיוחד אם אנו רוצים למנוע סבב בחירות נוספת, העובדה שהנתונים מצביעים על כך שהציבור עדין מעדיף את נתניהו אמורה להניע ראשי מפלגה כמו גנץ וליברמן – שלעולם לא נבחרו להוביל את המדינה – לנקוט בגישה יותר מתונה כלפי בן אדם שהציבור אכן בחר בו פעם נוספת.

המאמר פורסם לראשונה בערוץ שבע. המחבר הוא עורך דין וחבר מרכז בתנועת הליכוד.