ברדוגו הדליק נורה אדומה בליכוד

“קדימה 2” של נתניהו היא איום או הזדמנות: ריענון פנימי עכשיו – או מפץ פוליטי 

יעקב ברדוגו זרק לאוויר רעיון שנשמע כמו פנטזיה של אולפן – אבל מי שמבין פוליטיקה יודע לזהות כשמדובר בלא פחות מאזהרת אמת: “מפץ פוליטי” בימין. נתניהו מקים מפלגה לאומית חדשה. לא עוד “מחל” ההיסטורית, לא עוד הפריימריז שמייצרים תחרות פנימית אינסופית, לא עוד שרים שחיים על חשבון “הקטר”. מפלגה חדשה – רזה, חדה, “נתניהו נטו”, עם רשימה ממלכתית, ביטחונית, מקצועית.

לפני שממהרים לצחוק: זה רעיון שעלה כבר בעולם, וגם בישראל. הוא נשמע קיצוני – אבל גם הרגע שלנו קיצוני. אנחנו בעידן שבו המערכת הפוליטית לא נמדדת רק בימין-שמאל, אלא בשאלה בסיסית יותר: מי באמת מושל – הנבחרים או המנגנונים; המדיניות או הפקידות; הכוונה של הבוחר או הווטו של “המומחים”.

ופה מגיע העיקר: ברדוגו לא רק מדבר על מפלגה חדשה. הוא מדבר על ניתוק כבלים.

למה בכלל לזרוק פצצה כזו?

כי הליכוד – כמו שהוא – הפך בעיני הרבה מצביעים ל”מכונה” שמייצרת רעש פנימי. פריימריז, ועידה, אינטריגות, עסקנות, חלוקת כיבודים, ומריבות על מי יותר “נאמני”. ומה מקבל האזרח? לפעמים תחושה שהנבחרים עסוקים במפלגה יותר מאשר במדינה.

ובנקודה הזו, “מפלגה לאומית” היא רעיון שמפוצץ את המשחק:

בלי פריימריז שמסרסים, בלי תלות במרכז, בלי “חייב לי” ו”הבטיח לי”. נתניהו בוחר צוות לפי ביצועים, לא לפי טפסי התפקדות. הוא יכול להביא דמויות ביטחוניות, כלכליות, מנהליות – כאלה שמדברים לציבור הרחב, לא רק לוועדות פנימיות.

מה היתרון האמיתי של מפלגה חדשה?

היתרון הוא הרחבת בסיס הכוח.

הליכוד היום הוא מותג עצום – אבל הוא גם מותג שמקבל אש מכל הכיוונים: משפט, תקשורת, ביורוקרטיה, אופוזיציה, ובתוך הבית – מלחמות ירושה מוקדמות. מפלגה לאומית חדשה מאפשרת לנתניהו לעשות “ריסט”: לקחת את אמון המצביעים האישיים שלו, ולייצר קואליציה של ימין ממלכתי רחב, כולל כאלה שלא רוצים להצביע ל”מחל” בגלל השמות שמתחת לקטר.

במילים פשוטות: ביבי מביא מנדטים. אבל הרשימה לעיתים מאבדת אותם.

אבל כאן מגיע המחיר – והוא כבד

מפלגה חדשה היא לא קסם. זו הימור ענק.

הסיכון הראשון: פיצול בימין. גם אם רוב הבוחרים ילכו עם נתניהו, עצם הפיצול יוצר סכנה של אובדן מנדטים בגלל בלבול, רגש, נאמנות היסטורית, או מלחמות אגו של מי שיישאר בליכוד הישן כדי “לתפוס את הבית”. הימין לא יכול להרשות לעצמו זריקת קולות לפח – לא אחרי מה שעברנו.

הסיכון השני: הליכוד כבית היסטורי.

הליכוד הוא לא רק “כלי” אלא תנועה עם עומק, עם מורשת, עם אלפי פעילים בשטח. נתניהו עצמו צמח מתוך הבית הזה. אם הוא פורש – הוא מסמן לציבור שהבית כבר לא עובד. חלק ימחאו כפיים. חלק ירגישו נבגדים.

הסיכון השלישי: המערכת תתנפל.

הם יציירו את זה כתרגיל הישרדות, “בריחה”, ניסיון למחוק את הדמוקרטיה הפנימית. וזה יהיה קמפיין מכוער, מתוזמר, כולל “מומחים” שיסבירו למה אסור לראש ממשלה להמציא את עצמו מחדש.

אז למה בכל זאת ברדוגו זורק את זה?

כי ייתכן שהרעיון עצמו הוא לא היעד – אלא האקדח על השולחן.

לפעמים מנהיג צריך להראות למפלגה שלו שהוא לא שבוי.

שאם המערכת הפנימית ממשיכה להתנהג כאילו נתניהו הוא שירות משלוחים למנדטים – הוא מסוגל לשנות את המשחק. האיום במפץ יכול להשיג שתי מטרות מיידיות:

1. ריענון אמיתי של הליכוד – שריונים מקצועיים, דמויות חדשות, ניקוי רשימה, ביטול ההרגשה ש”אותם פרצופים” זה גזרת גורל.

2. משמעת ויעילות – פחות סולואים, פחות סכסוכים, יותר עבודה קואליציונית, יותר מסר אחיד, יותר אחריות.

ומה אני אומר לליכודניקים?

הדבר הכי מסוכן לימין הוא לא “קדימה 2”.

הדבר הכי מסוכן לימין הוא להמשיך להתנהל כאילו הקטר יסחוב לנצח, בזמן שהקרונות רבים מי יקבל חלון.

אם הליכוד רוצה להישאר תנועת שלטון – הוא חייב לבחור:

או שהוא מתקן את עצמו מבפנים, מתחדש ומוכיח שהוא ראוי לאמון הבוחר,

או שהוא ימצא את עצמו שומע עוד ועוד קולות כמו ברדוגו – עד שיום אחד זה כבר לא יהיה “רעיון באולפן”, אלא מציאות.

ברדוגו לא רק הקניט. הוא הציב מראה.

השאלה היא אם בליכוד מסתכלים – או שוב שוברים אותה.