אלטלנה של הבית שלי
גדלתי בבית רוויזיוניסטי.
לא למדתי על אלטלנה לראשונה מספר היסטוריה, וגם לא משיעור בבית הספר. הכרתי אותה הרבה קודם.
אלטלנה הייתה אצלנו בבית.
בשבתות היו יושבים בבית אבי, משה ויזר, חברו אריה ובר וגאולה כהן. שעות של שיחות על ארץ ישראל, על ז'בוטינסקי, על האצ"ל, על בית"ר, על בגין ועל האנשים שהקימו את המחנה הלאומי.
אני הייתי שם. מקשיב.
שני שמות חזרו בשיחות האלה בהערכה עצומה: הלל קוק ובן־ציון נתניהו.
דיברו עליהם כאנשים בעלי שיעור קומה, אנשי רעיון ומעשה, רוויזיוניסטים שלא ביקשו להתאים את עצמם לרוח התקופה. ולצד ההערכה היה גם כעס. כעס על כך שלתחושתם אנשים כאלה נדחקו בסופו של דבר ממוקדי ההנהגה של תנועת החרות.
אבל היה נושא אחד שכאשר הגיעו אליו, משהו בחדר השתנה.
אלטלנה.
על הסזון דיברו בכאב. על רדיפת אנשי האצ"ל, על ההסגרות לבריטים ועל החשבונות בתוך היישוב.
אבל אלטלנה הייתה משהו אחר.
עם השנים הבנתי מדוע.
הסזון התרחש לפני שהייתה מדינה יהודית ריבונית. אלטלנה התרחשה אחרי שכבר הייתה מדינה.
כמה שבועות בלבד אחרי הכרזת העצמאות, יהודים ירו ביהודים. חיילי צה"ל ואנשי אצ"ל מצאו את עצמם משני עברי הכוונת, ואונייה עמוסת נשק ועולים בערה מול חופי תל אביב.
עבור האנשים שגדלתי לידם, זו לא הייתה עוד מחלוקת היסטורית על בן־גוריון ובגין.
זה היה פצע.
פצע שלא נסגר גם עשרות שנים אחר כך.
אני זוכר את האופן שבו דיברו על אותו יום. לא כמו שמספרים אירוע שהתרחש בעבר הרחוק, אלא כאילו משהו ממנו עדיין חי בתוכם.
הוויכוחים היו רבים.
מי הפר את ההסכמות?
למי היה מיועד הנשק?
האם ניתן היה למנוע את העימות?
מי נתן את פקודת האש?
והאם באמת היה צורך לירות בתותח על אונייה שעליה נמצאים יהודים, אנשי אצ"ל, בשעה שמדינת ישראל נלחמת על עצם קיומה?
אבל מעל כל השאלות האלה ריחפה תמיד שאלה אחת גדולה יותר:
איך הגענו למצב שיהודים יורים ביהודים במדינה שזה עתה הקימו יחד?
וכאן נכנס מנחם בגין.
אפשר להתווכח על החלטותיו לפני אלטלנה ובמהלך המשבר. אפשר לחקור מחדש כל מסמך, כל פגישה וכל פקודה.
אבל בבית שבו גדלתי, דבר אחד לא היה נתון לוויכוח.
בגין יכול היה לבחור אחרת.
היו לו אנשים חמושים. היו לו אלפי תומכים. אנשיו ראו חברים שלהם נהרגים. הזעם היה עצום.
ובכל זאת, הוא הבין שיש קו שאסור לחצות.
מלחמת אחים.
המסר שלו לאנשיו היה ברור: לא לפרק את המדינה שזה עתה קמה בגלל העוול שהם חשבו שנעשה להם.
אולי משום כך אלטלנה נצרבה עמוק כל כך בלב המחנה הרוויזיוניסטי.
לא רק בגלל מי שירה.
לא רק בגלל מי שנתן את הפקודה.
אלא בגלל מי שבחר, ברגע הקשה ביותר, לא להפוך את הירי למלחמת אחים.
שנים עברו.
המחנה שנרדף הפך לחלק מרכזי מהחברה הישראלית. בגין הגיע לראשות הממשלה. אנשי האצ"ל ובית"ר נכנסו אל לב הממסד הישראלי.
אבל הזיכרון לא נעלם.
ואני חושב היום על השבתות ההן בבית אבי.
על משה ויזר, על אריה ובר ועל גאולה כהן.
על הוויכוחים.
על השמות הגדולים.
על הכבוד להלל קוק ולבן־ציון נתניהו.
ועל הרגע שבו מישהו היה אומר "אלטלנה", והחדר היה משתנה.
רק שנים אחר כך הבנתי:
אני לא גדלתי עם סיפור אלטלנה. גדלתי עם זיכרון אלטלנה.
ויש הבדל גדול בין השניים.
סיפור אפשר לקרוא בספר.
זיכרון עובר מאב לבן, מדור לדור.
ועבור הבית הרוויזיוניסטי שבו גדלתי, אלטלנה לא הייתה ספינה שטבעה מול חופי תל אביב ביוני 1948.
אלטלנה הייתה הפצע שלא טבע איתה.
