לפני 350 מיליארד להתעצמות – רפורמה במתווכי הנשק
ישראל אכן חייבת לבנות מחדש את כוחה הצבאי. אבל לפני שהמדינה מוציאה מאות מיליארדים על טילים, מטוסים, ספינות ומערכות נשק, הגיע הזמן לשאול שאלה שכמעט תמיד נשארת מחוץ לדיון: כמה מהכסף מגיע לביטחון – וכמה נשאר בדרך אצל מתווכים, יועצים ובכירים לשעבר?
יוסי יהושוע מציב אזהרה שאסור להתעלם ממנה.
צה"ל יצא משנים של לחימה עם שחיקה גדולה במלאים, בציוד ובמערכות. איראן, חיזבאללה, תימן וסוריה לא נעלמו, ועכשיו גם טורקיה הופכת למשתנה שישראל אינה יכולה להתעלם ממנו.
אם מדינת ישראל רוצה להיות מוכנה למלחמה הבאה, היא אכן צריכה להשקיע בבניין הכוח.
אבל לפני שחותמים על צ'ק של מאות מיליארדים, צריך לבצע עוד מהלך:
רפורמה עמוקה בדרך שבה מדינת ישראל רוכשת את הביטחון שלה.
הכסף הגדול מושך אליו את הדלת המסתובבת
מערכת הביטחון הישראלית מייצרת לאורך השנים אלופים, תתי-אלופים, קצינים בכירים ובעלי תפקידים המחזיקים ידע וניסיון שאין להם תחליף.
זה נכס למדינה.
אבל כאשר חלק מאנשי המערכת עוברים לאחר פרישתם לעולם העסקי הקשור לביטחון, נוצרת שאלה ציבורית לגיטימית.
מי מייעץ למי?
מי מייצג איזו חברה?
מי מקדם איזו מערכת?
מי מקבל עמלה, דמי ייעוץ או תגמול אחר?
ומה היה הקשר שלו עם מקבלי ההחלטות כאשר עדיין לבש מדים או החזיק בתפקיד ציבורי?
עצם המעבר מהצבא לתעשייה הביטחונית אינו פסול. להפך, טבעי שחברות ביטחוניות ירצו אנשים בעלי ניסיון מבצעי.
הבעיה מתחילה כאשר אין לציבור יכולת לדעת היכן נגמר הניסיון המקצועי והיכן מתחיל האינטרס הכלכלי.
350 מיליארד שקל מחייבים 350 מיליארד שקל של שקיפות
כאשר מדובר בתוכנית התעצמות של כ־350 מיליארד שקל לעשור, אי-אפשר להתייחס למנגנוני הרכש כאילו מדובר בעוד מכרז ממשלתי.
אלה סכומי עתק.
אפילו אחוזים בודדים שהולכים לעמלות, תיווך, ייעוץ או מנגנונים שאינם חיוניים יכולים להצטבר למיליארדי שקלים.
ובמיליארדים האלה אפשר לקנות עוד מיירטים.
עוד חימושים.
עוד מערכות הגנה.
עוד פסי ייצור בישראל.
עוד מלאים ליום שבו הרכבת האווירית מארצות-הברית אולי לא תגיע בזמן.
לכן לפני שמגדילים את התקציב, הממשלה צריכה לדעת לא רק מה צה"ל רוצה לקנות – אלא כיצד נקבע ממי קונים, מי מעורב בעסקה וכמה כל גורם מקבל בדרך.
לא נגד האלופים – נגד השיטה
קל מאוד להפוך את הדיון הזה להתקפה על יוצאי צה"ל.
זו תהיה טעות.
רובם המכריע של הקצינים הבכירים הקדישו עשרות שנים לביטחון המדינה, והידע שלהם יכול וצריך לשרת גם את התעשיות הביטחוניות הישראליות.
אבל דווקא משום שהקשרים בין מערכת הביטחון לתעשיות כל כך הדוקים, צריך כללים ברורים יותר.
מי שהיה אתמול בצד שמגדיר את הצורך המבצעי, לא יכול לעבור מחר לצד שמרוויח מאותו צורך בלי שקיפות, תקופת צינון ופיקוח אפקטיבי.
והכלל הזה צריך לחול על כולם – אלופים, בכירי משרד הביטחון, אנשי רכש, יועצים וכל מי שהיה בעמדה שיכולה להשפיע על עסקאות עתידיות.
לפתוח את הספרים
לפני שמזרימים מאות מיליארדים נוספים להתעצמות, הממשלה צריכה להקים מנגנון שקיפות ובקרה מיוחד לעסקאות הביטחוניות הגדולות.
בעסקאות מעל רף משמעותי צריך להיות ברור למדינה:
מי היצרן.
מי הנציג בישראל.
מי היועצים.
מי המתווכים.
מהו שכרם.
האם קיימת עמלה הקשורה להיקף העסקה.
והאם אחד מהגורמים המעורבים שירת בשנים האחרונות בתפקיד שבו הייתה לו השפעה ישירה או עקיפה על התחום שבו מתבצעת העסקה.
אין צורך לפרסם לציבור מידע מבצעי סודי.
סודיות ביטחונית אינה צריכה להפוך לסודיות מסחרית אוטומטית.
אפשר לשמור על סודות המדינה ובאותה נשימה לפקח על הכסף של המדינה.
יותר כסף לתעשייה הישראלית – פחות כסף למתווכים
יהושוע צודק גם בנקודה נוספת: ישראל חייבת להגדיל משמעותית את העצמאות התעשייתית שלה.
אבל גם כאן צריך לוודא שהכסף מגיע למקום הנכון.
אם כבר משקיעים מאות מיליארדים, צריך לנצל אותם כדי לבנות פסי ייצור בישראל, להרחיב יכולות ייצור של חימושים ומיירטים, לפתח טכנולוגיות מקומיות ולהבטיח מלאים לשעת חירום.
כל שקל שנחסך בשכבות תיווך מיותרות הוא שקל שאפשר להשקיע ביכולת מבצעית.
טורקיה היא האזהרה. הרפורמה צריכה להתחיל עכשיו
טורקיה אכן ממחישה עד כמה מהר יכולה המפה האסטרטגית להשתנות.
בניין כוח אינו נעשה ביום שבו פורצת מלחמה.
צריך להתחיל שנים קודם.
לכן ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לעכב את ההתעצמות.
אבל מאותה סיבה בדיוק היא גם אינה יכולה להרשות לעצמה להזרים מאות מיליארדים לתוך מערכת מבלי לוודא שהכסף מנוצל בצורה הטובה ביותר.
כן להתעצמות.
כן לצוללות.
כן למיירטים.
כן לטילים.
כן להגדלת הייצור הישראלי.
אבל לפני שהציבור מתבקש לממן 350 מיליארד שקל, מגיע לו לדעת שהכסף מיועד לבניית צה"ל של העשור הבא – ולא לבניית חשבונות הבנק של המתווכים של אתמול.
ביטחון ישראל יקר. אין שום סיבה שהוא יהיה יקר יותר בגלל עמלות שאפשר למנוע.
