„אנטומיה של אגו”

גלעד ארדן הודיע על פרישה. אחרי האוויר החם של ערב ההודעה על התמודדות, הכותרות והחיבוק שקיבל גם ממי שבמשך שנים לא בדיוק אהבו את הליכוד ואת נתניהו — הגיע רגע המבחן האמיתי: הציבור.

וכאן מתחילה האנטומיה של האגו.

צריך לומר את האמת: אילו גלעד ארדן היה מתמודד בפריימריז בליכוד, סביר שהיה עובר. כנראה לא בצמרת של אלי כהן, אמיר אוחנה ויריב לוין, אבל בהחלט יכול היה להשתלב באזור שבו נמצאים דודי אמסלם וטלי גוטליב.

אלא שלארדן זה כנראה כבר לא הספיק.

ארדן הגיע לנתניהו וביקש תפקיד בכיר. נתניהו לא היה מוכן להתחייב. ומכאן הדרך החוצה הפכה קצרה יותר: אם הליכוד ונתניהו אינם מבטיחים את המעמד שאני חושב שמגיע לי — אולי אקים מסגרת משלי.

ומהצד השני נמצאת טלי גוטליב.

טלי הגיעה להישג משמעותי בפריימריז ונבחרה במקום ה־12. נכון, בעקבות מבנה הרשימה והשריונים, המקום שלה ברשימה לכנסת הופך בפועל לאזור המקום ה־20.

אפשר להבין את האכזבה. במיוחד כאשר לאורך הדרך סקרים שונים הציבו אותה במקום הראשון או בשלישייה המובילה. אלא שיש לקח ותיק בפריימריז בליכוד: סקרים הם סקרים, והקלפי היא הקלפי. פעם אחר פעם התוצאות מוכיחות שהפער ביניהם יכול להיות גדול.

הבעיה מתחילה כאשר אכזבה הופכת לדרישה לשנות את הכרעת המתפקדים.

גוטליב דרשה מנתניהו להחזיר אותה למקום ה־12 ברשימה. משם היחסים הידרדרו, עד למעבר למחנה של איתמר בן גביר.

וכאן נפגשים שני סיפורים שונים מאוד בנקודה אחת.

ארדן לא רצה להסתפק במקום שהמערכת הפוליטית הייתה מוכנה לתת לו. גוטליב לא השלימה עם המקום שאליו הביאה אותה שיטת הבחירה אחרי הפריימריז.

שניהם פוליטיקאים בעלי כוח, קהל ויכולת. שניהם היו יכולים להמשיך להיות שחקנים משמעותיים בליכוד. אבל בפוליטיקה יש מבחן שקשה יותר מכל פריימריז: היכולת לקבל גם תוצאה שאינה תואמת את הציפיות שלך.

עכשיו טלי גוטליב בחרה במסלול אחר. ייתכן שמספר 2 אצל בן גביר יעניק לה כוח והשפעה גדולים יותר. ייתכן שבעוד כמה שנים יתברר שההחלטה הייתה טעות ושמקום 20 בליכוד היה שווה הרבה יותר.

גם אצל ארדן השאלה דומה: האם הקמת מסגרת חדשה תביא אותו למקום שאליו שאף — או שתוכיח שהכוח שהיה לו נבע דווקא מהבית הפוליטי שאותו עזב?

רק העתיד ייתן את התשובה.

אבל כבר עכשיו אפשר לומר דבר אחד: בפוליטיקה, לפעמים היריב המסוכן ביותר של פוליטיקאי אינו המתחרה שמולו — אלא האגו שבתוכו.