מאמר של מנחם בגין מכונן על זכויות אדם, כן גם מאמין בעליונות המשפט, המאמר בחלקים רבים שלו מתאים להיום.
נושאים:
זכויות אדם – אלימות משטרתית, זכויות הנאשם, שב”כ, תקנות לשעת חירום. כלכלה – בוררות חובה. אישים – דוד בן-גוריון. חינוך – הדר (מידות ונימוסים), ערכים בחינוך. משפט – היועץ המשפטי לממשלה, עליונות המשפט, צדק. חירות האדם – חירות הפרט. בטחון – צבא. תיקון החברה – שחיתות
במאמר זה מתייחס בגין לעדותם של אנשי הש.ב. בבית –המשפט שבה הודו כי להם כעובדי הש.ב .מותר לבצע עברות קלות לפי שיקול דעתם אך בעבירות קשות כגון חבלה או רצח זקוק הסוכן להוראה מיוחדת. בגין יצא נגד המעמד המיוחד שיש לאנשי הש.ב. השמים עצמם מעל החוק .עוד במאמר זה מתייחס בגין לתופעת הקצינים הבכירים של המשטרה אשר נוהגים להעיד עדויות שקר .בגין טוען כי יש לעקור תופעה זו מהשורש. עוד במאמר זה בהתייחסו לשביתה במפעל “אתא” יוצא בגין נגד רה”מ אשר הסכים להיות בורר בפרשה כאשר עמדתו היתה ידועה מראש .בגין טוען כי רה”מ מהווה דוגמה שלילית ונותן חינוך לתרמית למרות שהוא חזר בו מכונתו להיות בורר
א.
לא במשפט אחד בלבד נקבע, לאחרונה, כי קצינים בכירים של המשטרה נשבעו לשווא והעידו שקר. אני סובר, כי תופעה זו היא מן החמורות בחיינו הציבוריים. המשטרה בנוייה על פי מתכונת צבאית. יש בה מפקדים ופיקודים לדרגותיהם. המשמעת מחייבת בה, ממש כמו בצבא. אבל כל איש יודע, כי אין משמעת אמת, בלי דוגמא אישית של מי שזכאי להטילה. משום כך, אין המושג “כבוד”, בארגון צבאי ראוי לשמו, מושג ערטילאי. פירושו האמיתי איננה התנפחות מתיהרת, שמצאה בימים עברו, את בטוייה בנכונות מתמדת לשלוף חרב ולצאת לדו-קרב על מלה או תנועה עולבת. הכבוד בצבא, או בארגון הפועל על פי תכניתו, הוא, אם מותר לומר כך, נשמתה של המשמעת, אוי לו לצבא, אם מפקדיו לדרגותיהם מטילים רצונם רק בתוקף הסמכות הפיקודית, רק בכוח המורא. צבא כזה יכול להבריק במצעדי ראווה, לנצנץ בכפתוריו, אולם בשעת המבחן, שהיא הקובעת, יכשל.
אף במשטרה הכבוד האישי של מפקדיה הוא אמת המשמעת, השוררת בה. יש לנו אלפי שוטרים. רובם ככולם הם משטרתי ציבור נאמנים. שכרם אינו גבוה; מלאכתם אינה קלה. יש להם מגע יום-יומי עם רבבות אזחים. החוק מעניק להם סמכויות שונות, שהן מועילות, כל עוד אינן מועלים בהן. אך מה עלול לקרות למספר בלתי נודע של אזרחיות ואזרחים, אם אלפי שוטרינו יתחנכו על מעל וכחש וכזב? איזו דמורליזציה עלולה לפשוט בקרב ציבור השוטרים, אם מפקדיהם, במקום להזהיר בדוגמתם האישית, מוקעים, בפני כס-המשפט, כדוברי שקר? אם לקצין הבכיר מותר לשקר, ישראל קצין זוטא, משום מה אסור לי לנהוג כמוהו? וכך עלול לשאול, שלב אחר שלב, כל קצין, כל סמל, וכל טוראי במשטרת ישראל. אנה אנו באים?
באמריקה קוריאם לקציני המשטרה בשם “כופי החוק”. תואר זה מתאים למציאות, אין הי, כמובן אידיאלית. כל אדם, שוחר הטוב, המנסה לחזות את אשר אין הוא יכול לראות: את אחרית היממם, נושא בלבו אוטופיה משלו, חברה אנושית בלי כפייה ובלי אוכפים. אך כפי שהאדם עודנו רחוק משלמות, כן רחוקה החברה מן הימים, בהם אוטופיה תהא למציאות. דרושים לנו מחוקקים ושופטים ושוטרים. אי אפשר בלי חוק ובלי כופיו.
אולם התפקיד של כופה חוק מטיל על נושאו אחריות מיוחדת. אין חק בלי אמת. ואם מי שמוסמך לכפות את החוק, יהי מורד במלכות האמת, לא תתכן עוד שום חדווה בבלת החוקים; להיפך, בקרב הציבור תלך ותגבר ההתנגדות הנפשית לא רק לכופי החוק העוזבים, אלא לחוק עצמו. סו]ה של התפתחות זו, מבחינת מוסר האומה, מי ישורנו.
הסכנה היא גדולה במיוחד, אם המדובר הוא בעדות שקר. אין צריך להסביר לקוראים, שחונכו על ברכי המסורת העברית, באיזו מידה תיעבו אבותינו את שבועת השווא. הצדק והמשפט הם יסודות היהדות. שתי מלים הן, שהיו, ברבות ימי ההתבוננות, למושג אחד. על כך גאוותנו לאומית המוצדקת. אכן, אין משפט בלי צדק, כפי שלא יתכן צדק בלי משפט. אבל איך יוכל המשפט לעשות צדק, אם לא ידע את האמת? משום כך הלאו המסורתי על עדות שקר אין חמור ממנו. עד מכזב מנסה להטות משפט, למנוע עשיית צדק. בהרימו ידו להישבע לשווא. הוא מרים יד על ערכי האומה. שקודשו במדור לדור.
ואם אזרחים, עליהם נכפה החוק, כך, שוטרים, הכופין אותו, על אחת כמה וכמה. הן השוטרים חייבים, בין שאר תפקידיהם, לחקור ולתבוע לדין את הנאשמים במסירת עדות שקר. איך יעשו זאת, אם הם עצמים נושאים על מצחם את אות הקלון על שבועת-שווא? כל פסי הכס, המקשטים את מצחיתם, לא יכסו על מה שנחרת מתחתה. בימינו גם הגונב מגנב אינו פטור. אולם לכל הדעות, אין זכות מוסרית למי שנשבע לשקר לתבוע לדין את מי שנשבע לשקר.
אם אזרחים רבים ילכו בעקבותיהם של קציני משטרה בכירים, תהיה עדות השקר למחלה ציבורית בישראל. למחלה זו שם אחד: סרטן מוסירי. היא תאכל כל חלקה טובה בגוף האומה, ובעיקר, בנשמתה. איך יעשו שופטי ישראל צדק, בעמדם מול פני המון, גדל והולך, של עדי שקר? כופי החוק שלנו, בהעיזם לפשוע בעדותם, אולי אפילו אינם מעריכים את חומרת מעשהם, לא רק כלפי היחיד, אלא כלפי האומה כולה.
אך מה עושים דבורי המשטר העליונים, בעמדם מול תופעת הרס זו? הם שומעים את השופטים, ואוטמים את אזניהם משמוע. הם קוראים פסקי דין מנומקים ואומרים: אלה אינם מחייבים אותנו.
בית משפט קבע, בצורה שאינה משתמעת לדו-פנים, כי עדים מסויימים, והם קצינים בכירים במשטרה, אמרו את ההיפך מן האמת ומה עושים הממונים והאחראים על קצינים מעל אלה? הם מביאים את הנידונים מבחינה מוסרית בפני שלשה מחבריהם, מהם מורכב, כרגיל, בית דין משמעתי, והללו קובעים, כי עדות השקר היתה כליל שלמות האמת. מה תאמרי, קוראת וקרוא נכבדים, על חוות דעת “משפטית” כזו? למען השלמת התמונה האמנותית, בא שר המשטרה לכנסת ואומר, כי דעתו כדעת קציני המשטרה, ובא היועץ המשפטי לממשלה ואומר, כי דעתו כדעת שר המשטרה
במשפט הנידון היתה המשטרה צד מעונין במישרין. היועץ המשפטי היה צד בו, בתוקף תפקידו. השופטת המרה את דברה, אך הצדדים מזימים אותו. יוצא, כי טעות בית-דין, אם היתה כזו, לא נקבעת על ידי בית דין גבוה ממנו, אלא על ידי צדדים הנוגעים בדבר. נוהל לדוגמא. צדק להפליא.
אם זהו המופת, אשר עם הצדק והמשפט צריך לתת לעמים אחרים, מוטב לוותר עליו. אך אולי, בכל זאת היה מוטב לוותר על שרותם של קציניה המכשלה. והיתה משטרתנו טהורה – מעדי שקר? אני תקוה, כי קושיות אלו תתרצנה לפני בוא תשבי.
ב.
השאלה אם תהיה לנו משטרה, אשר קצינה יעמדו מעל לחוקים מסויימים, היא שאלה רצינית ביותר. אולם בינתיים הוברר לכל, כי יש לנו שרות חשאי, העומד מעל כל חוק ולכל מוסר.
אני חוזר לנושא של ש.ב. ברגשות מעורבים. רבות נכתב עליו בתקופה האחרונה ומה נותר עוד להוסיף? מדי נגוע המחשבה בנושא, העלול להיחשב לנדוש, נזכר אני, בלא משים, במעשה שהיה, על פי עדותו של ראש-המטרה האימפריאלי הבריטי מימי מלחמת העולם הראשונה. ואז חלחלה עוברת בנפש. ויש רצון להירתע. אך קודם אספר את המעשה.על סף הפלישה המתוכננת של אמריקה ובריטניה לאפריקה הצפונית, נשלח הגנראל מרק קלארק, ממלא מקומו של המפקד העליון אייזנהואר, לאלג’יר, עדי לבוא בדברים עם הגנראלים הצרפתיים ולהבטיח את תמיכתם בבעלי הברית. שליחות זו עמדה להסתיים בכשלון, ואולי אף באסון בגלל… שיעול. כשבת שליחי בעלי הברית יחד עם מפקדי הצבא הצרפתי, הגיעה למקום המפגש הנסתר המשטרה המוקומית, הנאמנה לווישי, חיש מהר הורדו האזרחים למרתף היין עד עבור הסכנה. אולם את אחד ממלוויו של הגנראל קלארק, והוא קצין בריטי, תקף לפתע שיעול כבד. כדי להרגיעו, נתן לו הגנראל חתיכת גומי-לעיסה. כעבור דקות מספר, ביקש הקצין הבריטי עוד “מסטיק”, אמר לו הגנראל האמריקאי: “אני מקווה שלא בלעת אותה”. אמר הקצין הבריטי הנבוך: “לא, אבל אין לה טעם” הפטיר האמריקאי ואמר: “אין פלא, אני לעסתיה שעתיים”.
נושא נדוש דומה לגומי לעסו. אסור להגישו. אבל במקרה דנן אין ברירה; ביחוד מאחר שלמדנו מפי המצביא ברוק, או מפיו של הגנראל קרלאק, כי, בתנאים ידועים, יכול גם גומי לעוס מאוד למנוע אי נעימות, או משה. גרוע ממנה.
באולם בית המשפט נפרשה, לעיני כל, “חוקת המוסר” של סוכני הש.ב. עובדא זו כשלעצמה אופיינית מאד. כי אחת משתי אלה: אם הוראות הפעולה של השרות החשאי הן סוד כמוס, אשר גלויו עלול לסכן את בטחון המדינה, איך הן פורסמו, באזני עם ועדה, בבית-הדין? אך אם פרסום הוראות אלו אינו מזיק לבטחון, למה לא הובאו, במשך תשע שנים ת מימות, לידיעת הצבור, על ידי הכנסת, או, לפחות, על ידי ועדות חוץ ובטחון? יוצא, כי, כדי שעם בן חורין ילמד על עצם קיומו של שרות חשאי וכן משהו על דרכי פעולתו העקלקלות, צריך שמישהו ירצח; אחרת לא היה יודע, או היה מוסף לחיות בשקר המתמיד של שליטיו הטוענים בתמימות קורעת-לב, כי שרות חשאי בכלל אינו קיים. ובכן, איך נוכל לספר על מעשיו?
וודאי, זוהי טרגדיה בשביל כל שרות חשאי, אם הוא נאלץ לגלות את סוכניו, כדאים בפני בית המשפט. אולם שום משפט עצמאי, רואי לשמו לא יתחשב ב”טרגדיה” כזו. בית המשפט העליון באמריקה אף פסק לאחרונה, כי, משרד החקירות הפדראלי, העומד תחת פיקחו של משרד המפשטים, חייב לגלות את תיקיו הסודיים בפני הנאשמים וסנגוריהם, אם רצונו שמיסמכיו ישמשו חומר הוכחה.
אבל אם השרות החשאי שלנו כבר נאלץ לשלוח את סוכניו לדוכן העדים, למה דווקא בפיהם, שהורגל לשקר מחמת מהות תפקידם, הושמה ההסברה פומבית של חוקת הש.ב.? היש לממונים על השרות החשאי תובה כלשהי לדילמה הבטחונית שהוצגה בפניהם?
מעדותו של הסוכן הפעיל (הוא קרא לעצמי, בלי דעת, איש שין-בית “אמיתי”) נובע, כי עם הוראה, מותר לסוכני הש.ב. לעשות כל דבר אסור. הוא הסביר, כי עבירות מסויימות, “קלות יותר” מותר לשליחי הסתר לבצע, בתנאים מסויימים על פי שיקול דעתם. אבל בהגיע תור העבירות הקשות, לרבות אלימות חבלנית או רצח, זקוק סוכן להוראה מיוחדת. אין, איפוא, מנוס מן השאלה החמורה הבאה: מה יהיה, אם תנתן ההוראה – לרצוח? מי לכפנו יתקע, כי היא לא ניתנה במשך כל השנים, מאז קיימות אותן הוראות קבע, עליהן לא נדוע אלא עתה? ומי יערוב, כי הוראה כזו לא תנתן, בתנאים מסויימים, בעתיד?
מי שנפגע על ידי שאלות חמורות אלו, חייב להאשים את עצמו, ואת התחכמות הכסל שלו. הנחה היתה, בחוגי השרות-הנסתר-הסותר-את-קיומו, כי לעולם חוסן הכחש. ולא היא. אין חוסן שיעמוד לעולם.
נתגלה לכל, כי יש בתוכנו גוף, אשר קבע לעצמו חוקים, העומדים בניגוד לכל חוקי אנוש. קיומו ממסים. סוכניו לאלפים. הם רואים, אך אינם נראים. הם חונכו, במשך שנים רבות, לציניות עמוקה מני תהום. הם שמעו את האחראים להם, והם ראשי השלטון הממלכתי, אומרים, בלי תנודת עפעף, כי הש.ב. שולחם ומפרנסם, לא הקודם ואינו קיים. הם למדו מפיהם, כי השקר מותר הוא; למעלה מזה: מצווה הוא. הניתן כבר להעריך את שחיתות המידות אשר השקר הרשמי הזה הוא אביה מולידתה?
ואל ידידו לנו, מלחכי פנכת השררה, שהערובה מפני יצאת הגוף הנסתר מגדרו היא בכך, כי, בניגוד למקובל בכל מדינה חפשית, הממונה עליו בישראל הוא נושא התפקיד המרכזי במדינה. אין שחר לטענה חסודה זו. אנו יודעים, כי נושא תפקיד זה דורש, כי, הכל יקבלוהו כבורר-כל. אבל אנו גם יודעים, כי הוא היה מסוגל לתת “הוראות מיוחדות”, שאין נוראות מהן: להלשין על בני עמו בפני הרשות הזרה ולרצוח את בני עמו נפש. אין ערובה כל עוד קיימות “הוראות קבע”, לפיהן נוטלים לעצמם מפקדי השרות החשאי את הסמכות לעמוד מעל לכל חוק – הכל יתכן במינה. הערובה היחידה היא בנקוי מוחלט של אורוות אאוגיס, בתוכן דורך המשטר. ושום הרקולס לא יהיה דרוש לנקוין. תספיק החלטת העם, הפוקח עיניו ופותח נחירי אפו.ף
ג.
חלחלת הגומי הלעוס תחול גם על הפרק השלישי, אפס, מסביב לנשוא הנדוש של סכסוך “אתא” התרחש משהו חדש. כדאי להסתכן.
כאשר מעל טורים אלה קראתי, לפני שבוע, להופעתו של בורר בסכסוך המר, לא ידעתי כלל, כי ראש-הממשלה התנדב להיות הבורר, ובקבל את התפקיד. לא הודות, אלא על עף, קריאתי.
לא אכחד, כי משנודע הדבר, תמהתי. ראש-הממשלה חייב להיות הראשון בין שווים בממשלתו. במידה שמוטלת עליו, מחוץ לתפקדיו האחרים, חובת הבורר, הרי היא נוגעת לחבריו בממשלה. אולם אין זה מתפקידו של ראש-ממשלה להיות בורר בסכסוך עבודה. לכך דרוש מוסד ממלכתי מיוחד, קבוע, נויטראלי, מוסמך, מנוסה.
אבל באילו דרכים הלך ראש-המשטר, בהציעו את עצמו לדון ולשפוט ולהכריע? על כך נודע לנו מהודעת-הנסיגה שלו, ששודרה (שוב) בלילה. מסתבר, כי האזרח, הממלא את תפקיד ראש-הממשלה, הציע את עצמו כבורר בלי-דעה-קדומה-מראש, בעוד דעתו היתה קבוע מראש לחלוטין. על רקע זה אין לשאול, אם הדעה היתה נכונה, או בלתי-נכונה; יש לשאול אם העמדה היתה כנה, או צבועה. לו שופט, לאו דווקא במשפט פלילי רציני, לוא אף בתביעה אזרחית קלה, היה קובע מראש את יחסו לנשוא התביעה, ולחר מכן היה יושב על כס-המשפט – מה שם היה ניתן לשופט כזה? ידוע, כי כל שופט ישר יוציא את עצמו, בלי שיידרש לכך, מכלל הדיינים בכל ענין, בו דעתו נקבעה, או אף אם יש חשש שנקבעה, לכתחילה.
ראש-הממשלה וויתר על שרותו כבורר ניטרלי, רק לאחר שנתגלה, כי דעתו נקבעה מראש. מסתבר, כי אלמלא הגלוי, היה האיש מוכן להופיע כמברר ודן, בעוד אשר הידן יצא מלפניו לפני הברור ובלעדיו.
כלום לא היה פשוט יותר וישר, (אין “ישר יותר”), לו ראש הממשלה היה קורא לשני הצדדים והיה אומר להם: רבותי, זוהי דעתי, קבלוה. יתכן שהיו מקבלים אותה; אפשר – בגלל מרות הסכסוך – והיו דוחים אותה. אך לפחות היו נמנעות התדהמה והאכזבה והגרוע משתיהן: החנוך לתרמית. החסרה לו לעם עוד הוכחה, כי המשטר נוהג על פי הכלל ההרסני: אם התרמית מצליחה, מותר להשתמש בה; אם היא מתגלית, מוטב לסגת ממנה? ההודעה הלילית על נסיגתו של ראש הממשלה מן הבוררות בססוך “אתא” “הזכירה”, להבדיל לגיון הבדלים, את פרשת יוטבת ומלכות ישראל השלישית. כה רבה התקוה וכה עמוקה המבוכה ומרה האכזבה. לאן עלול עם הלגיע עם קפצנות וקצפנות כזו? ועם שיטת הכזב אנא יבוא? המשטר הזה לא רק למרגלותיו השקר; הנורא ביותר הוא, כי הכחש הוא למראשותיו
***
בעמדנו, ללא רתיעה ופשרה, נגד משטר הזה; בקומנו לשנותו, בהכרעת העם, עד היסוד, יודעים אנחנו, תלמידיו של זאב ז’בוטינסקי, כי מעל לבעיות היסטוריות המדיניות, הבטחוניות , הכלכליות והחברתיות, מרחפת הפעיה המוסרית המכרעת: אמת ניצבת מול השקר. הכוח, השאוב מהכרה זו, רב הוא. אמת מול כזב – מי פתי ציני ולא יאמין בנצחונה שלה?
מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
כ”ז תמוז התשי”ז, 26 ביולי 1957
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר